ניצן אלון חשף את סירוב ההנהגה - עכשיו אי אפשר לברוח מהשאלות | רונן נאוטרה

דבריו של האלוף (מיל’) ניצן אלון בכנס הרצליה אינם יכולים להישאר עוד אמירה חולפת בסדר היום הציבורי. כשהאיש שעמד בראש מפקדת השבויים והנעדרים אומר בפה מלא שהיו חטופים שאולי ניתן היה להציל אילו התקבלו החלטות אחרות, ושעסקאות מוקדמות נדחו בשם "ניצחון מוחלט" - מדינת ישראל חייבת לעצור ולשאול את עצמה שאלות קשות.

עבורנו, משפחות החטופים, הזמן מעולם לא היה מושג מופשט. הזמן היה כאב, סבל, חיים ומוות.

במשך 14 חודשים נאבקנו על עומר שלנו. 14 חודשים חיינו בחוסר ודאות בלתי נסבל. נלחמנו, זעקנו, התחננו למידע ונאחזנו בכל שביב תקווה. האמנו שמדינת ישראל - עם כל היכולות המודיעיניות, המבצעיות והטכנולוגיות שלה — תדע להגיע לאמת מהר יותר.

אבל האמת הגיעה רק אחרי 14 חודשים. רק אז התברר לנו שעומר נהרג כבר ב-7 באוקטובר, ונחטף לעזה לאחר מותו.

קשה לתאר במילים את עוצמת השבר. לא רק האובדן עצמו מרסק, אלא הידיעה שבמשך יותר משנה שלמה חיינו בין תקווה לייאוש, בין אמונה לפחד, כאשר התשובה שהייתה אמורה להגיע מוקדם בהרבה פשוט לא הגיעה. הדבר המינימלי שמדינה חייבת למי שנתן לה את הכל, הוא להחזיר אותו הביתה — בזמן.

גם לאחר שהתבררה האמת הנוראה, המאבק שלנו לא הסתיים. נאלצנו להמשיך להיאבק, הפעם על זכות בסיסית נוספת: להשיב את עומר לקבורה בישראל. עד נובמבר 2025 נלחמנו כדי להחזיר את גופתו הביתה. חווינו עוד חודשים ארוכים של מאבק, של המתנה, של חוסר אונים ושל תחינה למדינה שתשלים את חובתה.

עומר לא היה רק עוד שם ברשימת החטופים. הוא היה חייל וקצין בודד, שעלה מארצות הברית כדי להתגייס לצה״ל ולהגן על מדינת ישראל מתוך ציונות טהורה. הוא בחר לעזוב חיים נוחים ובטוחים כדי לשרת את המדינה שהאמין בה בכל ליבו. הוא נתן למדינה את הכל.

ביהדות, הבאת אדם לקבורה היא מהחובות הקדושות ביותר. במדינת ישראל, החובה להשיב את בניה ובנותיה — חיים או מתים — אמורה להיות ערך יסוד מוצק. ובכל זאת, גם את המובן מאליו נאלצנו לדרוש, להזכיר ולהילחם עליו.

זהו אינו סיפורה הבלעדי של המשפחה שלנו, או של משפחת גולדין שנלחמה 11 שנים לקבלת בנם הדר. זהו סיפור לאומי שממחיש את המחיר האכזרי של הזמן — ואת המחיר הכבד של החלטות פוליטיות, או לחלופין של היעדר החלטות.

כשניצן אלון אומר שההנהגה המדינית סירבה לעסקאות מוקדמות יותר, עולות שאלות נוקבות שאי אפשר לברוח מהן. כמה סבל היה אפשר למנוע וכמה משפחות היו יכולות לקבל תשובות מוקדם יותר? כמה חודשים של גיהינום נפשי היו יכולים להיחסך, וכמה חללים היו יכולים להיקבר בכבוד בשלב מוקדם הרבה יותר? השאלה המהדהדת מכולן היא כמה משפחות לא היו נאלצות להילחם במקביל הן על יקיריהן והן על עצם קבלת המידע המינימלי.

ויש כאן אמת נוספת, קשה אך הכרחית: לולא המאבק העיקש שלנו ושל שאר משפחות החטופים, ולולא ההבנה שרק הממשל האמריקאי יכול להפעיל לחץ אמיתי על ממשלת ישראל לקבל את ההחלטות הקשות — ייתכן שעד היום היו עדיין חטופים בעזה.

זו אמירה קשה, אך קשה ממנה היא המציאות שהולידה אותה. משפחות שאיבדו את כל עולמן נאלצו להפוך במקביל ללוביסטים, לדיפלומטים וללוחמים ציבוריים, רק כדי לגרום לממשלה שלהן לעשות את מה שהיה צריך להיות מובן מאליו מלכתחילה.

המאבק על החטופים מעולם לא היה רק מאבק על השבה פיזית. הוא היה מאבק על אמת, על ודאות ועל כבוד אנושי בסיסי. במדינה מתוקנת, משפחות לא אמורות להמתין 14 חודשים כדי לגלות את גורל יקיריהן, ולא חודשים ארוכים נוספים כדי להביאם לקבורה.

דבריו של ניצן אלון מחייבים חשבון נפש ציבורי עמוק. לא מתוך רצון לנקמה פוליטית, אלא מתוך חובה מוסרית עליונה. אסור לנו לקבל מציאות שבה שיקולים פוליטיים, סיסמאות ריקות או תפיסות אידיאולוגיות גוברים על החובה הראשונית של המדינה כלפי אזרחיה — להגן עליהם, להשיב אותם ולהביא תשובות ברורות למשפחותיהם.

סיפורו של עומר הוא תזכורת כואבת ומדממת למחיר הדחייה. לפעמים, המחיר אינו נמדד רק בשאלה מי חזר ומי לא. הוא נמדד גם בחודשים ארוכים של סבל מיותר, בשנים של טראומה ובפצעים לאומיים ואישיים שלא יגלידו לעולם.

השאלה שצריכה להדהד עכשיו בכל בית בישראל היא פשוטה, נוקבת וקשה: אם היה אפשר לדעת מוקדם יותר, אם היה אפשר לפעול מוקדם יותר, אם היה אפשר למנוע אפילו חלק מהסבל המצמית הזה — מדוע זה לא קרה?

__