משהו עמוק משתנה ברחוב החרדי, והבעירה הגדולה עוד לפנינו

הרב יהודה בלוי (40), בנו של איש החינוך ובכיר "דגל התורה" הרב מרדכי בלוי, ויד ימינו של הרב צבי פרידמן מ"פלג הרצפניקים", ממשיך דרכו של הרב שמואל אוירבך, מספק הצצה אל הרעיון של ההתנגדות החרדית לגיוס. בלוי, שגדל על ברכי המאבקים הציבוריים וניתב את דרכו לזרם הרדיקלי יותר, מציג תמונת מצב שלפיה הציבור החרדי אינו צועד לקראת השתלבות, אלא מצוי בעיצומה של חזרה לשורשים הבדלניים מזמן קום המדינה.

כדי להבין את עוצמת ההתנגדות לגיוס, חוזר בלוי אל העימות הבסיסי ביותר מול התנועה הציונית. לדבריו, אגודת ישראל הוקמה במקור על בסיס ההתנגדות לציונות, ומאבק זה התנהל גם בירושלים על ידי סב־סבו, הרב משה בלוי, מול הבריטים והמוסדות הציוניים. "התנועה הציונית", הוא מנתח, "נוסדה במטרה להקים מדינה חילונית עם ערכים חילוניים, אנטי־תורה ואנטי־אמונה". לנוכח זאת, קיומו של ציבור אשר "התורה ורק התורה היא נר לרגליו" תחת מדינה חילונית מהווה, לדבריו, פרדוקס מתמשך.

בלוי מסביר: "המודל שאפשרו גדולי הדור בעבר היה של 'הכרה דה־פקטו' בלבד. קבלה מציאותית של המדינה ללא הזדהות. במסגרת הסדר זה, שהחל מול בן־גוריון שהבין את הנפיצות והעניק את הפטור, יכלו הישיבות להתקיים".

כך השתנתה החרדיות

עם זאת, בחינה היסטורית מציגה תמונה יותר מורכבת. לדברי החוקר אליהו ברקוביץ' מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, ההגדרה של "חרדי" בשנות ה־50 וה־60 היתה שונה מהותית מזו המוכרת כיום.

"מחקרים מראים שלחרדיות הקלאסית באותן שנים היתה זיקה גדולה יותר לציונות ולצבא. למעשה, ההיסטוריון מנחם קרן־קרץ העריך כי במלחמת ששת הימים כ־4% מכלל חיילי צה"ל היו חרדים", אומר ברקוביץ'.

"ההנהגה החרדית דאז הקפידה על הפרדה נוקשה בין מי שלומד למי שלא. בראיון שהעניק מזכיר ועד הישיבות, הרב טננבוים, בשנת 1963, הבהיר הרב שכל מי שעוזב את הישיבה מדווח באופן אוטומטי לרשויות הצבא, ועליו להתגייס באופן מיידי. מנהיג הציבור הליטאי, הרב שך, אף הגדיר את מי שנהנה מדיחוי בהצהרה על 'תורתו אומנותו', אך אינו לומד בפועל, כ'רודף של עולם התורה'".

קשה לשים את האצבע על נקודת הזמן המדויקת שבה הדיחוי המדוד הפך לפטור גורף לכל צעיר חרדי. אבל נקודת המפנה חלה בעקבות המהפך ב־1977.

נקודת המפנה

ברקוביץ' מציין שמעט לפני כן החל תהליך איטי של שינוי הסטטוס־קוו - בתחילה בוטלו מכסות הפטור (שככל הנראה מעולם לא יושמו בפועל, אך רשמית היו בתוקף). לאחר מכן, בכנסת התשיעית שקמה לאחר המהפך, נקבע כי גם חוזרים בתשובה שלא למדו קודם לכן בישיבות יכולים להיכנס להסדר "תורתו אומנותו" ולדחות את שירותם - דבר שהיה בלתי אפשרי מבחינת החוק עד לאותה עת.

עם הזמן כל צעיר חרדי שלא היה מעוניין להתגייס - לא התגייס, בלי קשר לשאלה אם למד בפועל או לא. המדינה למעשה אפשרה בהסכמה שבשתיקה רישום של צעירים חרדים עובדים בישיבות כדי לעודד שילוב במשק, אך אירועי 7 באוקטובר שינו את ההקשר הציבורי ואת צורכי כוח האדם של הצבא באופן דרמטי.

גם בלוי מודה כי לאורך השנים נרשמה "נסיגה" רעיונית מסוימת מאותה "הכרה דה־פקטו" של אותם הימים וכי בקרב צעירים חרדים התפתחו תהליכי "ישראליזציה" - החל מהזדהות כימין ועד למעורבות רגשית בשיח הפוליטי הכללי. למשל, ביקורת על דונלד טראמפ כאשר הוא תוקף את נתניהו. אך אלה נבלמו לאחרונה.

ברקוביץ' מציין כי הלחץ הציבורי לגיוס תורגם ברחוב החרדי לתחושה קיומית ש"באים להשמיד אותנו", מה שהוביל להתבצרות מיידית. כשלושה שבועות מפרוץ המלחמה פרסם ביטאון המפלגה "יתד נאמן" מכתב מגדול הדור הליטאי הרב דב לנדו הדורש להתמקד אך ורק בלימוד תורה ולא בפעולות אחרות - כלומר לא להתנדב בחמ"לים וכמובן לא להתגייס.

המשפטנים על הכוונת

בלוי מסמן את התערבות בית המשפט העליון כגורם הבלעדי לפיצוץ. הוא מציין את פסיקת "השוויון בנטל" מ־2012, שהובילה את הרב שמואל אוירבך להורות לתלמידיו להפוך לעריקים. בלוי מכנה את השופטים "האנרכיסטים של המדינה" וטוען: "מעניין אותם רק הצדק כביכול, לא התוצאות של הצדק הזה". הוא משווה את החלטותיהם לפתיחת ציר 443 לפלסטינים חרף אירועי טרור, מתוך תפיסה המתעלמת מההשלכות.

את הלך הרוח המשפטי ממחיש בלוי באמצעות פסיקת המשנה לנשיא בית המשפט העליון, נעם סולברג, שקבע כי ניתן לחשוב על הסדר שיפטור רק "כמה יחידי סגולה שמתבלטים למרחוק בלימודם ובהתמדתם". זאת  לצד אמירתו של אהרן ברק בדבר פטור ל"כוהני דת" בלבד.

"הדבר מוכיח", לדברי בלוי, "כי בעיני המערכת לתורה בכלל אין זכות קיום - אלא אולי כלימודי מקצוע לבודדים בהשוואה לאוניברסיטה". התנגדות זו תורגמה לאחרונה לחציית קו אדום: אירועי אלימות בביתו של השופט סולברג.

חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה, אליהו ברקוביץ ופרופ' גיא בן פורת, מצביעים על כך שנקודת המפנה המשמעותית באירוע היא המעבר מפגיעה בשוטרים לפגיעה ישירה בסמל מדינה של ממש. המחאה לא הופנתה עוד רק כלפי המשטרה, אלא כלפי מי שנתפסים כמי שמעניקים לה גיבוי משפטי ומוסדי, תוך ניסיון להרתיע בעלי תפקידים במערכת.

גם השיח הפנים־חרדי בין הקבוצות השונות כלפי המדינה, הצבא והשלטון השתנה עם השנים. אם בעבר הקפידה ההנהגה הליטאית להבחין בינה לבין הפלג הירושלמי וחוגי הקנאים, הרי שבמהלך מאי-יוני 2026 ניכר שינוי עמוק בטון.

ב־27 במאי 2026 שיגר יו"ר דגל התורה, ח"כ משה גפני, מכתב לנציגים ברשויות המקומיות שבו קרא להפסיק לאלתר את שיתוף הפעולה עם המשטרה, לרבות השיטור העירוני, "בעקבות התערבות משטרת ישראל במעצר האברכים ותלמידי הישיבות לומדי התורה".

ברקוביץ' רואה במכתב איתות חמור, המעיד כי הפוליטיקאים החרדים חשים שנדחקו מחוץ לכללי המשחק. הצעד פוגע במנגנוני עבודה קריטיים (שיטור קהילתי, נוער בסיכון) ומהווה שינוי של ממש ואיתות חריף בכל הקשור ביחס שבין הזרם החרדי המרכזי לבין המדינה.

במקביל, ב־2 ביוני 2026 הקדיש ביטאון המפלגה "יתד נאמן" את כותרתו הראשית למילה "מלחמה!", בטענה כי המדינה "הכריזה מלחמה על ה' ועל משיחו". הרב אליאב מילר, מבכירי דגל התורה, הודה: "משהו עמוק משתנה בימים אלו ברחוב החרדי... הספקות הללו מתחילים לנקר גם בלב המיינסטרים החרדי".

"מתאבדים על זה"

בשטח, מעצרי האברכים הופכים את הקערה על פיה. לדבריו בלוי, "אם לפני שנה שוטר עשוי היה להיות 'מודל להערצה' עבור ילד חרדי ממוצע שחפץ להתחפש לשוטר בפורים, הרי שכיום, כשהציבור החרדי חווה את המדינה כ'אנטישמית', מדי השוטר הפכו לסיבה לזרוק עליו אבנים".

בלוי עומד בראש ארגון "עם קדוש", המחזיק נציגים ב־140 ישיבות ספרדיות ומכין אותן בחשאי למציאות של סנקציות וכליאה. "כשאדם מבין משהו עד הסוף, הוא מתאבד על זה. כשהבהירות הזו מושגת, הבחורים מסוגלים לא רק לצלוח את הכלא, אלא אף לזלזל במערכת ולבוז לה".

בלוי מגדיר את ההפגנות הנוכחיות כ"אפילו לא פרומו למה שעומד לקרות". הוא מזהיר כי פשיטה לילית למעצר המוני של יותר ממאה עריקים בו־בזמן תוביל לבעירה חסרת תקדים. הוא משרטט את נקודת הסיום בהשוואה ל"גזירת" גיוס הבנות הדתיות לפני 75 שנה: אז הבהירו לבן־גוריון כי אף בת לא תתגייס, החוק הפך לאות מתה והמדינה "הפכה ללעג וקלס", הוא חותם את דבריו.

להערכתו, ברגע שכלל המיינסטרים ידבר בקול רדיקלי ואחיד נגד הציות לחוק, המדינה פשוט תיאלץ לסגת. חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה מסכמים כי דפוסי פעולה רדיקליים זכו ללגיטימציה במרכז, והנושא התגלגל למשבר עמוק של אמון ואי־ציות מול מוסדות האכיפה, שכרגע אין לו פתרון הנראה לעין.