"ראי הוזהרת, אני אנקום": ההסבר החריג למכתב האיומים על השופטת

מכתב איומים בן שישה עמודים שנשלח על ידי תשובת ירושלים בת 51 לרשמת בית משפט, לאחר שדחתה תביעה אזרחית, הסתיים בהרשעה פלילית. המכתב כלל בין היתר את הביטויים "אני אנקום אם לא תשני, מבטיחה" ו"ראי הוזהרת", ובית משפט השלום ברמלה קבע כי אין מדובר בציטוטים תמימים מהתנ"ך או בהבעת עמדה דתית, אלא באיומים הממלאים את יסודות העבירה הקבועה בחוק. לכן הרשיעה את האישה בעבירת האיומים.

על פי כתב האישום, לאחר שרשמת בית משפט השלום בירושלים דחתה את תביעתה האזרחית של הנאשמת וחייבה אותה לשלם הוצאות משפט בסך 500 שקלים, שלחה הנאשמת לבית המשפט מכתב בן שישה עמודים שבו תקפה בחריפות את פסק הדין ואת הרשמת. בין היתר כתבה כי מדובר ב"שקר אחרי שקר", "עיוות הדין" ו"הטיית משפט", ובהמשך: "כשכתבת שאני אשלם לו, אני הענייה לפושע הזה.. שזה ממש זועק עד לשמיים כמו שופטי סדום שעליהם נחרבה סדום עד היום, שנאמר בתורה ש'הכצעקתה הבאה אליי עשו'? כלה 'שבגלל צעקה של בנות מסכנות שעיוותו דינם שופטי סדום נענשו בהריגה קשה'... וזה מזכיר ממש אם תחייבי אותי לשלם לפושע הזה... ותתני לו בלי לבדוק עדים עוד להקריבני קורבן, אני אנקום אם לא תשני.. מבטיחה.. אולי תפסלי עצמך מלהיות רשמת או שופטת ותעבירי התיק לבית משפט לעניינים מקומיים בקריית ארבע. אין לי כסף לערעור.. אני ענייה. ראי הוזהרת". בעקבות תוכן המכתב הוגש נגדה כתב אישום בגין עבירת איומים.

במסגרת ההליך טענה התביעה כי לשון המכתב ברורה וכי מדובר באיומים פליליים לכל דבר. נציגי משמר בתי המשפט, שהעידו במשפט, סיפרו כי בעקבות החלטת הרשמת להעביר את המכתב למשמר בתי המשפט הוגשה תלונה למשטרה. אחד מהם העיד כי הרשמת "מרגישה מאוימת ומפוחדת", ואילו נציג נוסף מסר כי עלה חשש ממשי לחייה וכי רמת האיום הועלתה עד להתקדמות החקירה.

השופט קבע כי עדויותיהם היו מהימנות, עקביות ואובייקטיביות. הנאשמת לא הכחישה לאורך כל ההליך כי היא זו שכתבה את המכתב ושלחה אותו לבית המשפט. קו ההגנה המרכזי שלה היה שתוכן הדברים אינו מהווה איום אלא הפניה לפסוקים מהתנ"ך ותיאור הדין הדתי, שלטענתה היה עליה להביא לידיעת הרשמת לאחר שלדבריה נעשה לה עוול בפסק הדין האזרחי. עוד טענה כי מדובר בקיום מצווה דתית ולא באיום, וכי התייחסותה לעונש מוות היא ציטוט מן המקורות בלבד. בהמשך העלתה גם טענה שלפיה השיהוי במעצרה מלמד כי הרשויות עצמן לא ראו במכתב איום ממשי.

השופט הישאם אבו שחאדה דחה את הטענות אחת לאחת. לדבריו, "טענתה של הנאשמת... שמדובר בסך הכל בהפניה לפסוקים מהתנ"ך... היא טענה מופרכת מעיקרה ודינה להידחות". עוד כתב כי אמירות כגון "דינו מוות", "אני אנקום אם לא תשני" ו"ראי הוזהרת" הן בגדר איומים פליליים, וכי יש לבחון אותן במבחן אובייקטיבי של האדם הסביר. השופט הסתמך גם על פסיקת בית המשפט העליון, שלפיה גם אמירות המייחסות את ביצוע העונש לכוחות שמימיים או מתבססות על ציטוטים דתיים, עשויות להוות עבירת איומים כאשר יש בהן כדי להפחיד או להקניט.

בהכרעת הדין התייחס השופט גם לטענת ההגנה מן הצדק שהעלו סנגוריה לשעבר של הנאשמת, שלפיה אשפוזה הכפוי לאחר הגשת כתב האישום נעשה שלא כדין. לאחר עיון בתיקה הרפואי של הנאשמת אצל הפסיכיאטר המחוזי נקבע כי בפועל הוצא צו אשפוז כפוי בכתב כנדרש בחוק, ולכן אין בסיס לטענה זו. השופט הוסיף כי חרף הרקע הפסיכיאטרי של הנאשמת וסירובה העקבי להיבדק, ההליך נוהל מתוך הנחה שהיא כשירה לעמוד לדין, בין היתר משום שהתנגדה לבדיקה פסיכיאטרית ולייצוג מטעם הסנגוריה הציבורית.

בסיום הכרעת הדין קבע השופט כי הוכחו הן היסוד העובדתי והן היסוד הנפשי של עבירת האיומים, והרשיע את הנאשמת. לדבריו, העובדה שהנאשמת ניסתה להציג את הדברים כציטוטים מן התנ"ך אינה משנה את אופיים המאיים של הביטויים שנשלחו לרשמת, ואינה מעניקה להם חסינות מפני הדין הפלילי.