בבית המדרש של "רב אלי"

לפני עשר שנים איבד העולם את אחד העדים החיוניים ביותר לשואה, ומי שהיה המורה הגדול ביותר בתולדות האנושות של לקחי זוועותיה.

עבורי ועבור בעלי שלדון, מותו של אלי ויזל היה גם אובדן של חבר יקר ונדיר. אף ששהה במחיצתם של מנהיגי העולם וזכה, בצדק רב, להוקרה על כתביו - אלי שמר על ענווה, שהיתה מחכימה ומקסימה כאחד.

הוא נגמל מכל הבל ומכל העמדת פנים עוד בהיותו נער באושוויץ, מחנה שאותו בקושי שרד, בעוד משפחתו נטבחה. לאחר שהלך בגיא צלמוות, לא ירא רע, והתעמת עם בעלי הכוח בכל מקום שבו ראה עוול.

אלי הכיר במגרעתו של ההמון ובמנטליות העדר, שמאפשרת לרשעות לחלוף ללא הפרעה, ואף לשגשג. בנאומו המפורסם משנת 1999, "סכנות האדישות", הזהיר אלי מפני שתיקה ועמידה מנגד - בין שמתוך פחדנות, הסחת דעת או נוחות. הוא ידע שאדישות ציבורית חייבת לדדות ברחובות לפני שהיא הופכת לקנאות אלימה.

קולו המוסרי היה ייחודי מאין כמותו. נדמה שאנו זקוקים לקול כזה כיום, יותר מאי פעם.

בעת הזו, אנטישמיות ארסית וחסרת בושה חזרה לאופנה ברבות מבירות המערב, שהיו אמורות להיות חסינות מפניה. האנטישמיות הזו עיוותה את המדיניות ואת השיח בנוגע לישראל - שמוצגת באופן תמוה כתוקפן, בזמן שהיא מנסה להדוף את האיומים הברורים והקיומיים ביותר שניצבו בפניה זה עשרות שנים.

יהיו אשר יהיו תוצאות המהלכים הדיפלומטיים שלאחר המלחמה מול איראן, דבר אחד ברור: ישראל תצטרך לדאוג בעצמה להישרדותה. היא תיאלץ לעשות זאת תחת השמצות, ללא כל הזדהות, ותוך התמודדות עם עיוותים של המציאות הבסיסית.

הקקופוניה היא מכת המאה ה־21. במקום שוק רעיונות, קיבלנו זירת גלדיאטורים של פודקאסטרים צורחים ופוסטים עוקצניים ברשתות החברתיות, שרבים מהם מטשטשים את האמת במקום להבהיר אותה. יש רבים מדי במערב ששכחו מה פירושו של מאבק למען הצדק - אך תמיד נכונים להביע דעה, בבטחה, מאחורי מקלדת המחשב או הטלפון, על משברים שאין ביכולתם להבין או לפתור.

בנאומו המפורסם מ־1999, "סכנות האדישות", הזהיר אלי מפני שתיקה ועמידה מנגד - בין שמתוך פחדנות, הסחת דעת או נוחות. הוא ידע שאדישות ציבורית חייבת לדדות ברחובות לפני שהיא הופכת לקנאות אלימה

כאשר שלדון ואני היינו שואלים את אלי כיצד הוא מסוגל להישאר אדם מאמין לאחר כל מה שראה וסבל, הוא היה מושך בכתפיו ואומר: "אבי היה רב, וסבי היה רב לפניו". היה בתשובה הזו הומור יבש שהיה אופייני לו, אך הוא הסתיר אמת עמוקה יותר: אלי קיבל על עצמו את תפקידם המקודש של אבותיו והעניק לו משמעות חדשה. הבימה שלו היתה עטו. קהילתו היתה קהל של מיליונים. ולפרשנויות המקראיות של חכמינו הוא הוסיף את העדויות וההנצחה המקודשת, לא פחות, של ששת מיליון הקדושים שלנו.

"רב אלי" איננו עוד, אך על כולנו ללכת בעקבותיו באמונה, כפי שהוא הלך בעקבות קודמיו.

מי ייתן ונלך בענווה, אך בקומה זקופה, בטוחים בצדקת דרכנו. שתמיד נהיה מוכנים להרים את קולנו במחאה על עוולות העולם, או בשבחם של הצדיקים. שלעולם לא נשכח שיש אמת ושקר, כשם שיש יום ולילה, ושמי שעיוור משנאה לעולם לא יוכל להבחין ביניהם.

כתבה מיוחדת לציון עשור למותו של אלי ויזל - ב"ישראל השבוע"