כחלק מקמפיין הבחירות הלא נגמר שמתנהל על הראש של אזרחי ישראל, עברנו לשלב בו הפוליטיקאים מהלכים אימים על הציבור ביתר שאת. ומה יותר מפחיד ומצופף שורות מהאיום: “אם תקום ממשלת שמאל”, “אם תקום שוב ממשלת ימין”, מי נוהר ומי לא – וכל נבואות החורבן שבעקבותיהן?
יש לי בשורה: מצבנו לא מזהיר, גם היום – בחזיתות הלחימה הרבות, בזירה הבינלאומית ובתוך הבית פנימה. וזה לא שאני מאסכולת "הכל רע" או “הכול אבוד”. אני גאה בנו ובהישגים שיצרנו כאן יחד. מדינת ישראל, אזרחיה וצה"ל הפגינו עוצמות אדירות בכל קנה מידה בשנים הקשות שעוברות עלינו. יש לנו את זה – כשאנחנו ממש רוצים, או כשאין לנו ברירה. הבעיה היא שמשום מה נדמה לחלקנו שיש לנו ברירה ולכן אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לחזור לקטטות 6.10.
אלא שיש לנו עוד כמה אתגרים מורכבים עד הנצחון המוחלט מולם, ואנו זקוקים לכל טיפת אנרגיה, כשרון, יוזמה, אמון ואמונה הקיימים בחברה הישראלית. עכשיו הזמן לחזק ולממש את הפוטנציאל שעמלנו לבנות במשך יותר ממאה שנות ציונות. ואנחנו חייבים להיות על זה, כולנו, לא רק כשהשואה חודרת ישירות לחדרי השינה של ילדינו, אלא בכל יום מחדש.
ולכן, אנא, פוליטיקאים יקרים שלנו, הפסיקו להסביר לציבור כמה נורא יהיה אם המחנה הלא נכון ינצח בבחירות הקרובות. תפסיקו להציג לנו ממשלות צרות מלא מלא מכל צד, כאילו אלה החלופות היחידות הקיימות. בישראל פחות מעשרה אחוז מהציבור היהודי מגדיר את עצמו “שמאל”, והממשלה הנוכחית היא לכל היותר שלושת-רבעי “ימין”. ימין-שמאל אינו הסיפור שלנו, לא הבעיה וגם לא הפתרון. קל להתבלבל בענין, כי בכל האולפנים מציגים לנו את הגרף הלא נכון. הרי בכל סקר ניתן לראות בבירור שיש מספיק מנדטים מהציבור לממשלה רחבה, המייצגת ישראלים מכל גווני הקשת שהציונות היא ערך ממשמעותי בחייהם וכך גם זהותם היהודית, שמעוניינים באיזון נכון יותר בין רשויות השלטון, ושמאמינים ששבירת-כלים אינה אופציה בשום מקרה ואינה הדרך לקדם את ישראל אל שנת המאה שלה – כמדינה בטוחה, מתקדמת, משגשגת ובעלת בשורה ערכית לעולם.
מאות אלפי צעירים יושבים על הגדר בארץ או בהפוגה בחו"ל בין סבבי מילואים ומעל שש מאות אלף צעירים יצביעו בבחירות הקרבות בפעם הראשונה בחייהם, רובם בעודם משרתים כחיילים בסדיר. הדור הזה מסתכל עלינו וממתין לראות מה למדנו ומה הבנו מכל מה שעבר עלינו ומה בכוונתנו לעשות אחרת ביום שאחרי הבחירות. לא מעניין אותם “ביבי או לא ביבי” – הם מבינים שהשאלה היא “תהיה מדינת ישראל, או לא תהיה מדינת ישראל”.
ובמקום לתת להם תשובה שהם ראויים לה, השדרנים באולפנים והמרואיינים שמתיימרים להוביל את המדינה היום או בעתיד, עדיין מדברים בשפת ה“גושים”, ועסוקים במציאת או בהמצאת המנדט ה-61 הנכסף. אך אם זהו המנדט שייצור לנו את הממשלה הבאה, הוא לא יביא לנו תיקון – אלא שבר נורא.
ולכן, פוליטיקאים שלנו, דברו אלינו בשיח ממתן, ציוני, ערכי ומחוייב – המבוסס על המכנה המשותף העוצמתי שכבר יש בינינו, לצד כל המחלוקות שעוד נצטרך לפתור. הראו לנו את התמונה הגדולה האפשרית לעתידנו כאן, במקום להעלות על נס את ההכנעה הנכספת של מחצית מהכוחות ההכרחיים לעיצוב עתידה של מדינת ישראל מול כל האתגרים.
ב-8.10 האמת הפשוטה של שותפות הגורל בינינו היתה ברורה וחדה לכולנו. בואו לא נעניש את עצמנו על כך שאנחנו כאלה שכחנים. בואו נתאמץ לזכור את הרגע ההוא בו הבנו מה עיקר ומה טפל, ואיך קמנו ורצנו כולנו יחד להציל את מה שאפשר.
כי עוד אפשר ואנחנו מוכרחים לתקן. די להלך עלינו אימים. תנו לנו תקווה אמיתית, לצד מבט מפוכח ואחראי על המציאות – תקווה שלא כובסה ולא הונדסה בידי יועצים וקמפיינרים.
תפסיקו לדבר על “מי לא”, ותתחילו לדבר על “מה כן”. ולמען השם – תניחו כבר למנדט ה-61. במקום זה, ספרו לנו עוד על המנדט הציוני ה-75 שאתם מתכוונים להביא לממשלתנו הבאה.
ניצה פרקש, תושבת עלי, חברה בהנהגת "הרבעון הרביעי"