שנה לאחר הפגיעה: "החיים מתחלקים לשניים - לפני הטיל ואחריו"

לפני שנה בדיוק, בתוך דקות ספורות, הפכו חייהם של גלעד עינת וטלי שבתאי לסיפור של הישרדות. עינת היה בקומה ה־21 במגדל מגורים ברמת גן, כשפגיעת טיל איראני הרעידה את הבניין כולו. שבתאי החזיקה את בתה בת השמונה שבועות בבית הוריה בראשל"צ, כשפגיעה ישירה החריבה את הבית שבנה אביה בידיו לפני כ־40 שנה.

מבין עשרות זירות הפגיעה שנחרטו בזיכרון הלאומי של מלחמת עם כלביא, שתיים ממשיכות לסמל את המחיר האזרחי הכבד. האחת ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן, והאחרת בראשון לציון. שנה לאחר מכן, עבור שניהם, החיים עדיין מחולקים לשניים: לפני הטיל ואחריו.

"זה בום מטורף"

ברמת גן שהה עינת בדירתו יחד עם בנו בן ה־12 וחצי כאשר נשמע הפיצוץ האדיר. "זה בום מטורף. הפגיעה היתה בקומת הקרקע במגדל שלנו. אני בקומה 21. זה משהו שמאוד קשה לתאר. הכל רועד". שניות לאחר מכן קרסו מערכות החשמל. "חצי שנייה אחרי, כל החשמל של כל הבניין נופל. השאלטר אצלך בבית - תארו לעצמכם את הרעש של 152 דירות בו בזמן".

עינת ירד 21 קומות ברגל בחושך, ובכל קומה עצר, פתח את הדלת למסדרון ושאל אם יש מישהו שצריך עזרה. כשהגיע למטה גילה מציאות שקשה היה לעכל. "אתה יוצא ללובי של מגדל - בדרך כלל נוצץ ויפה - ואין לובי. אתה פשוט יוצא וזה חלק מהרחוב. כל החזית התנפצה".

כ־15 ק"מ משם חוותה טלי שבתאי רגע אחר של אימה. היא היתה בבית הוריה יחד עם בעלה ושתי בנותיה, אחת מהן תינוקת בת שמונה שבועות. הבית ספג פגיעה ישירה והוחרב לחלוטין. כששאלו אותה מה הרגע הראשון שעולה לה לראש, התשובה הגיעה מייד: "איילה, התינוקת. עד שהיא נפלה לי מהידיים, בגלל ההדף".

המשפחה כולה חולצה בחיים מתוך ההריסות, אולם שניים מדיירי הרחוב, ישראל אלוני ויבגניה בלינדר ז"ל, נהרגו בפגיעה. "הרבה פעמים אני מחזיקה את הבת שלי ופתאום נזכרת שבכל הקטע הזה יכולתי לאבד אותה", אומרת שבתאי, "ואני מתחלחלת".

"זה הבית שגדלתי בו"

עבור שתי המשפחות רגעי החילוץ היו רק תחילתה של דרך ארוכה. עינת מצא דירה חלופית כבר ביום הפגיעה, אך גילה במהירות שהחיים רחוקים מלחזור למסלולם. רוב חפציו נותרו בדירה הנטושה בקומה ה־21, כי המעליות לא פעלו ולא ניתן היה להוריד ריהוט ברגל מגבהים כאלה. "השטיח, שולחן האוכל - רוב הריהוט עדיין שם. מה שיכולנו בפעמים שבאנו - לקחנו". רק כעת, שנה לאחר מכן, החלו עבודות שיקום משמעותיות. "ייקח שם עוד שנה, שנה וחצי".

אבל בעוד עינת לפחות מצא קורת גג חלופית, הוריה של שבתאי עדיין רחוקים מסיום המסע. "להורים שלי אין בית", היא אומרת. "זה היה הבית שגדלתי בו". במקום הבית עומדת כיום ערימת ביורוקרטיה אינסופית. אביה, בן 77, נפצע בפגיעה ומאז נאלץ לרוץ בין בעלי מקצוע, לקבל אישורים ולהיאבק לבדו במערכת. "קשה לו שאין לו מישהו אחד שהוא מדבר איתו בכל התהליך. כרגע הוא נשאר לבד להתמודד ולבנות בית מחדש, כשכוחותיו לא איתו".

שניהם חשים תסכול עמוק מול הרשויות. עינת מספר כי עד היום אינו יודע כיצד חושבו הפיצויים שקיבל. שבתאי חריפה אף יותר: "אגיד לך את האמת - אני כועסת, אני מאוד כועסת". כשנשאלה אם משהו השתנה ביחס שמשפחתה קיבלה מהמדינה במהלך השנה האחרונה, השיבה בקצרה: "לא, שום דבר".

לדבריה, המדינה ממשיכה להתייחס להוריה כאילו מדובר באדם שבונה בית חדש מרצונו. "עדיין מתייחסים כאילו לא היה שם בית, כאילו זה סתם בן אדם רגיל שבונה בית".

עדיין חיים את זה

מעבר לקשיים הביורוקרטיים, שתי המשפחות מתמודדות גם עם השלכות נפשיות מתמשכות. אצל עינת בנו הצליח לחזור לשגרה. "הילד שלי בסדר גמור וזה לא ממש השפיע עליו", הוא אומר, אבל אצל שבתאי המציאות מורכבת הרבה יותר. אמה במצב קשה, ובעלה אובחן כפוסט־טראומטי. בתה הבכורה, כמעט בת 4, עדיין זוכרת הכל. "היא מתגעגעת לבית של סבא וסבתא". לא מזמן, כשנסעה איתה באוטו ונשמעה התרעה בצפון, הילדה שמעה את הצלצול. "היא הלכה למות", הודתה.

ואילו שבתאי עצמה מגלה שרק עכשיו מתחילות לצוף ההשלכות האישיות: "ניסיתי להיות חזקה בשביל כולם. עכשיו אני יותר מרגישה את ההשלכות". כיום היא מתקשה אפילו להגיע לאזור שבו עמד הבית. "בהתחלה עוד הייתי מסוגלת לנסוע לראשון לציון. עכשיו אני לא מסוגלת בכלל".

שנה אחרי, שניהם מבקשים להעביר מסר למקבלי ההחלטות. עינת מבקש שקיפות ונהלים ברורים: "למה אין נוסחה מסודרת? למה זה לא שקוף לכל הציבור מראש?" שבתאי מבקשת בעיקר לא לשכוח את המשפחות הרבה אחרי שהמצלמות עוזבות. "צריך להמשיך לחבק את המשפחה. אנשים אומרים לנו: לא נורא, אז יבנו לכם בית. כאילו הרווחתי מזה שנפל עלי טיל ושכולנו בטראומה".

ובכל זאת, יש דבר אחד שהשתנה אצל עינת לנצח. כיום הוא מתגורר בבניין רגיל ברמת גן, לא במגדל, ולא בלי ממ"ד. שבתאי, שניצלה בזכות המקלט, מעדיפה דווקא בניין עם מקלט. "העובדה שירדנו למקלט - זה באמת מה שהציל אותנו". לקראת ציון שנה, שניהם מתקשים להאמין שעברו כבר 12 חודשים. "אני מרגישה שאני עדיין חיה את זה", אומרת שבתאי, "כי להורים שלי אין בית". המשפט הזה, אולי יותר מכל נתון או דוח רשמי, מסכם את מציאות החיים של רבים מנפגעי המלחמה: שנה חלפה - אבל עבורם האירוע עדיין נמשך.