עלילת דם מודרנית: הדיווח ב"ניו יורק טיימס" מציג דפוס של דמוניזציה כלפי ישראל

במשך מאות שנים ידעו יהודי הגולה כי די בשמועה זדונית ואפלה אחת כדי להצית גל של שנאה. פעם הייתה זו עלילת "רצח הפולחן", שלפיה יהודים חוטפים ילדים נוצרים ומשתמשים בדמם לצרכים דתיים; בפעמים אחרות הופצו סיפורים על הרעלת בארות, חילול לחם הקודש או מעשי זוועה מיניים פרי דמיון אנטישמי חולני. המכנה המשותף לאותן עלילות היה ברור: הצגת היהודי כיצור ברברי, סוטה ואכזר, שמעשיו חורגים מגבולות האנושיות ולכן אינו ראוי להגנה.

לכן קשה שלא לזהות אתההד ההיסטורי המצמרר ב"סיפור" שפרסם לאחרונה ה"ניו יורק טיימס", ולפיו מחבלים נאנסו כביכול באמצעות כלבים בבתי כלא בישראל. מדובר בעלילת דם אנטישמית קלאסית, שלמראית עין נעטפה בשפה עיתונאית בסיוע "עדויות" דמה ו"תחקיר" מזויף, אך המנגנון הרגשי והציני נותר דומה להפליא לעלילות הדם הישנות: יצירת דימוי מפלצתי של יהודים המבצעים מעשי זוועה מיניים חסרי תקדים.

אין מדובר רק בשאלה של דיוק עיתונאי. זהו דפוס עמוק יותר של דמוניזציה. לאורך ההיסטוריה, אנטישמיות לא הסתפקה בהאשמת יהודים בכוחנות פוליטית או כלכלית; היא ביקשה לציירם כמי שנעדרים כל צלם אנוש. עלילות דם תמיד כללו יסוד תיאטרלי קיצוני - כזה שנועד לעורר זעזוע מיידי ולחסום כל חשיבה ביקורתית. בדיוק כפי שאירופים בימי הביניים לא דרשו הוכחות של ממש לסיפורי רצח פולחני לצורך אפיית מצות, כך גם כיום די בכותרת מחרידה אחת כדי שמיליונים יקבלו אותה כאמת מובנת מאליה, במיוחד כאשר ישראל היא הנאשמת.

עלילות הדם הקלאסיות לא נועדו רק להשחיר את דמות היהודים, אלא גם להצדיק יחס חריג כלפיהם. כאשר יהודים הוצגו כרוצחי ילדים או כמפיצי מגפות, קל היה להסית נגדם המונים, לשלול מהם זכויות ואף לבצע בהם פוגרומים.

גם כיום, סיפורים המתארים את ישראל כמדינה המבצעת מעשי סאדיזם מיניים שיטתיים אינם נשארים בתחום הדמיון העיתונאי בלבד. הם משמשים דלק לתנועות המבקשות לבודד את ישראל, לשלול את זכותה להגנה עצמית ולהציג את עצם קיומה ככתם מוסרי על האנושות. בדיוק כפי שעלילות הדם הישנות ביקשו להוציא את היהודים אל מחוץ לגבולות החברה האנושית, כך גם העלילות המודרניות מבקשות להפוך את המדינה היהודית לישות שאין לה מקום במשפחת העמים.

יש גם דמיון נוסף, מטריד במיוחד: הא-סימטריה המוסרית. כאשר מדובר בישראל, סטנדרט ההוכחה נוטה להיעלם. סיפורים מופרכים, אנונימיים ומומצאים לחלוטין זוכים להדהוד בינלאומי עצום, בעוד שהכחשות, הפרכות או דרישות לבדיקה אלמנטרית מוצגות מייד כ"תעמולה". זוהי בדיוק אותה אווירה שאפשרה לעלילות דם להתפשט בעבר - תרבות שבה עצם החשד נגד יהודים נתפס כסביר יותר מהאפשרות שהם חפים מפשע.

הטכנולוגיה השתנתה מאז ימי הביניים. במקום כרוזים בכיכר העיר יש כותרות בעיתון ורשתות חברתיות שמפיצות אותן בתוך שניות. הדפוס נותר מוכר ומכאיב: להפוך את היהודי, והפעם את המדינה היהודית, למפלצת שאין גבול לרשעותה. עלילת הדם מבית היוצר של ה"ניו יורק טיימס" אינה תקלה עיתונאית. היא גלגול עכשווי של עלילת הדם הישנה.