האנרכיה מתודלקת באוזלת יד: אם המשטרה לא תתעורר, הדם עלול להישפך

העובדה שרק יומיים קודם לכן חזינו במחזה דומה מול ביתו של ניצב חיים שמואלי, מוכיחה שלא מדובר באירוע נקודתי אלא בשיטה מסוכנת שבה פחד וטרור אישי מחליפים את הדיאלוג הציבורי.

הבעיה אינה מתחילה ונגמרת בפורעים עצמם, אלא במסר המהדהד שמשדרת המערכת. כאשר מאות אנשים משתתפים באירועים אלימים, מתעמתים עם שוטרים וחודרים למרחב הפרטי של אישי ציבור, ובסיום האירוע נעצרים בודדים בלבד המשוחררים כעבור שעות ספורות - המדינה מזמינה במו ידיה את האסון הבא. משטרת ישראל חייבת להפסיק להכיל את האירועים הללו; מדיניות ה"ספיגה" פשטה את הרגל והיא משדרת חולשה תהומית, כזו שקבוצות קיצוניות מפרשות כהיתר להסלמה. אם המשטרה תמשיך להעלים עין ולהסתפק במעצרים למראית עין, היא לא רק מפקירה את אישי הציבור - היא מקרבת אותנו בצעדי ענק למקרה הראשון שבו האלימות הזו תסתיים בנפשות ולא רק ברכוש.

כדי לעצור את ההידרדרות לתהום, נדרש שינוי אסטרטגי מיידי שיושתת על אכיפה בלתי מתפשרת. אין עוד מקום ל"מעצרי שווא" לצורכי הרגעה זמנית, אלא להגשת כתבי אישום מהירים בגין הסגת גבול בנסיבות מחמירות והשחתת רכוש, תוך דרישה של הפרקליטות למעצרים עד תום ההליכים לפורעים שחודרים לבתים פרטיים. במקביל, על המשטרה לקבוע סטנדרט אכיפה שאינו משתמע לשני פנים סביב בתי מגורים, כך שכל חדירה למתחם פרטי תיענה ביד קשה ובשימוש בכל האמצעים לפיזור הפגנות, ללא הבדל מגזרי או פוליטי.

רק הרתעה ממשית, הכוללת גם הטלת אחריות אישית וקנסות כבדים על המארגנים והמסיתים, תוכל לבלום את האנרכיה.

זכות המחאה היא קדושה, אך היא אינה מעניקה חסינות מפני החוק הפלילי. הכתובת אינה רק על הקיר - היא כבר חרוטה על החלונות השבורים של משפחת סולברג. אם המשטרה לא תתעורר עכשיו ותציב קו אדום של אכיפה ללא פשרות, האסון הבא הוא רק עניין של זמן, והדם שעלול להישפך יהיה על ידי מי שבחר לעמוד מנגד.