אזור הרס בקריית שמונה. "חבל ארץ הולך ונעלם". צילום: אפרת אשל

"על פינוי אין על מה לדבר, לא משנה מה יתעופף פה בשמיים"

יממה אחרי פגיעת הרחפן בבית הלל, לגמנו קפוצ'ינו בבית הקפה של יובל • "המציאות בלתי נסבלת", הסכים, "אבל הדרך לנצח היא עורף חזק" • בחתונה של שחף וליאור חלק מהאורחים התחבאו מתחת לשולחנות • חיים, שמנהל משרד תיירות מקריית שמונה: "אין חלונות או גג, אבל עובדים. אין לנו פריבילגיה לעצור" • כתבנו עם התושבים

נראה שבמדינות מעטות בעולם יכול להתרסק רחפן נפץ בפאתי יישוב כפרי, לפצוע ארבעה ולמחרת, ממש בסמוך, אימהות וילדיהן ישתו קפה הפוך וייהנו מציוץ הציפורים. המושב בית הלל, שבגליל העליון, הוא בימים אלה גן עדן עם כוכבית קטנה לצידו.

2 פצועים קל מפגיעת רחפן נפץ במשגב עם %2F%2F דוברות כבאות והצלה

"רע לך כעת?" שאל יובל אולשנסקי, בעל בית הקפה "פרישטיק", בשעה שלגמנו קפוצ'ינו משובח של בוקר. "אז נכון שעוד מעט יכול להיות יירוט, או שתישמע אזעקה, אז נלך לממ"ד וכשנצא נחלק צ'ייסרים. המציאות בלתי נסבלת, אבל מצד שני הדרך לנצח מלחמה היא לא רק בשדה הקרב. צריך עורף חזק שממשיך לקיים חיים. כזה שפותח בתי קפה ומטייל בצפון. ברגע שייראו בצד השני שהחיים נמשכים, הם יאבדו את הטעם. מול בריונות אתה צריך להיות חזק".

בית הקפה בבית הלל לא היה מלא אתמול כבכל יום, אבל עדיין היו בו לא מעט אנשים. חבורה של צעירות, לפטופיסט שעבד במרץ. אולשנסקי, שגדל בבית הלל ומתגורר היום עם משפחתו במושב סמוך, מסרב להתמסכן, אף שהצענו לו שיקטר כמה שהוא רק רוצה.

"אל תשקרו לציבור", הוא מבקש. "לא הכל פה ורדים ושושנים, אבל יש פה חיים. נכון שרחפן נפץ זה בכלל לא סבבה, אבל המצב פי מיליון יותר טוב ממה שהיה לפני 7 באוקטובר. אנחנו לא מאוימים באותו אופן. לפני כן היינו בסכנה נוראה".

יובל אולשנסקי. "יש פה חיים", צילום: אפרת אשל

לא מדברים על עזיבה

יובל בדיוק הפנה אותנו ליפית אברהם, הגננת המיתולוגית של המושב, שרק ביום שישי האחרון חיתנה את בתה שחף עם בחיר ליבה ליאור, במטע הפקאנים. "ביום חמישי בצהריים עוד לא היתה חתונה", מספרת יפית. "פיקוד צפון אישר לנו את האירוע רק בשעה ארבע, ואז התחלנו להריץ הכל. לא חשבנו לדחות כי החתן והכלה כבר לא נשמו".

את החתונה הזו שחף וליאור כנראה לא ישכחו. במקום 210 מוזמנים, הגיעו רק 120 שאושרו מראש. באמצע הריקודים היתה אזעקה ולמקלט הסמוך לא כולם יכלו להידחס, אז מראש הודיעו שהמבוגרים והילדים יקבלו עדיפות והשאר יתפסו מחסה מתחת לשולחנות. אלה החיים בצפון במה שמישהו ניסה להגדיר כהפסקת אש.

"זה מפחיד, מרתיע ואי אפשר לעשות תוכניות", משוכנעת יפית. "אנחנו חיים פה מאירוע לאירוע ועדיין לא אוותר על הקפה שלי, כי זה מה שעושה לנו את החיים לנורמליים. בתי הקפה הם אלה ששומרים על השפיות, ואני כבר מודיעה שיש לנו גן עדן ולא נעזוב, ועל פינוי אין על מה לדבר ולא משנה מה יתעופף פה בשמיים".

יורם שרייבר. "זו היתה טעות לפנות את הקיבוצים וקריית שמונה", צילום: אפרת אשל

לא רק בבית הלל, גם בקיבוץ כפר גלעדי, שספג אתמול אזעקות, לא מדברים על אפשרות של עזיבה. "גם כשפונינו עם כל האזור לא רציתי, אבל האישה לחצה", מספר יורם שרייבר, חבר הקיבוץ. "אני שירתי בצבא במשך 24 שנים, שימשתי רל"ש של רפול בפיקוד צפון. זו היתה טעות לפנות את הקיבוצים וקריית שמונה. אפשר היה לחיות פה למרות המצב. הקושי העיקרי הוא הורים עם ילדים קטנים. יש לי פה נכדה בת 4 וחצי שאתמול שאלה את אמא שלה 'עוד פעם הם התחילו?'. אלה חיים לגמרי לא קלים, והבעיה היא שבמרחק חמישה קילומטרים מכאן לא מבינים שיש מלחמה. זו מלחמה לכל דבר".

רוב חברי כפר גלעדי חזרו לבתיהם, אבל הקיבוץ נראה שומם. גם חנות הספרים האיקונית "ספרים בחצר", שיורם הקים יחד עם אשתו תורה, בקושי זוכה בימים אלה למבקרים, אף שהם מקפידים לפתוח אותה מדי יום.

"זה מפעל חיים", אומר אל"ם (מיל') שרייבר כשהוא מוקף ספרים. "ההובי שלי זה לפתוח בבוקר ולשבת בניחותא, אבל לא מגיעים אנשים, אז למזלנו החנות היא לא מקור פרנסה, ולמרות זאת אני מאמין שהכל עוד יחזור לקדמותו".

קצת מוזר, אבל גם מובן שתושבי האזור התרגלו. באזעקות הם רצים למחסה, ומייד לאחר מכן יוצאים וממשיכים בחייהם. סמיר אבו זייד, איש האחזקה הוותיק של כפר גלעדי, המגיע ממג'דל שמס, לא עזב באף מלחמה או מבצע. בזמן מלחמת חרבות ברזל, כשכמעט כולם נדדו למרכז, הוא נשאר לשמור על היישוב הנטוש.

"אני מאמין שאם השעה שלי תגיע, אפילו במיטה, בבית, אני אקבל את הבומבה", הוא מסביר. "במשפחה אומרים שזה מסוכן, אבל אצלנו ביישוב לא נהרגו 12 ילדים שהלכו לשחק כדורגל? מתו לא במלחמה ולא בכפר גלעדי. זה החיים וצריך לשמור על המדינה. אם אני אפחד ואתה תפחד וההוא יפחד, אפשר יהיה לסגור את העסק".

בכפר גלעדי הסבירו שהקהילה שלהם חזקה ומגובשת. גם בתקופות קשות יש אירועי תרבות, ואת החגים מקפידים לחגוג בצוותא. לעומת זאת, בקריית שמונה, הסמוכה, המצב הרבה יותר קשוח.

יפית אברהם. "לא חשבנו לדחות את החתונה", צילום: אפרת אשל

"קריית שמונה ריקה"

"קריית שמונה ריקה", סיפר חיים חיים, תושב העיר. "לפעמים, בלילה, האור היחיד שאני רואה זה האור בדירה שלי. הרבה כאן לא חזרו".

חיים הוא בעל משרד תיירות אינטרנטי. המשרד, הממוקם במרכז המסחרי, ספג בסוף השבוע נזק לא קטן מטיל שהתפוצץ בסמוך. אתמול, כשביקרנו, עוד אפשר היה לראות את ערימת הרסיסים וההרס, ובכל זאת עבדו שם, כי הקיץ והחופשות בפתח.

"אני נראה לך פסימי? הלאה, ממשיכים. אין לנו פריבילגיה לעצור", מסביר חיים. "באתי לפה בשבת והעיניים נסגרו כשראיתי את הנזק, אבל אתמול כבר היה חשמל והיום בבוקר הגיעו הבנות. אין חלונות, אין גג, אבל עובדים כי יש לקוחות".

סמיר אבו זייד. איש האחזקה של כפר גלעדי, לא עזב בשום מלחמה, צילום: אפרת אשל

בכל מקום שבו ביקרנו, לצד הקושי פגשנו אנשים שבנו מעקף לצרות וממשיכים. כאלה שבאים מדי בוקר לעבודה, למרות העובדה שהרחוב כמעט ריק. "אף פעם לא שקלתי לסגור ואני בא לכאן בכל בוקר מאז 7 באוקטובר", מספר אמציה דהרי, הבעלים של "קו", גלריה ומסגור תמונות בקריית שמונה. "היה לי חשוב לא לנטוש את המקום, בחבל ארץ שהולך ונעלם. גם אם הלקוחות לא באו, נסעתי אליהם הביתה. זה לא קל והמשפחה דאגה בטירוף כששמעה על נפילות בסביבה, אבל אם לא תאמין שיהיה טוב, מה העתיד שלך פה?".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...