קפה קר תחת אש ובונקרים בבטן האדמה: ביקור בנהריה שמסרבת לפחד

ליד מיגונית מספר 78 בשדרות הגעתון בנהריה, השעה היא שעת בוקר של יום חול. רק שעה קלה קודם לכן נשמעו ברחבי העיר התראות צורמות בשל חדירת כלי טיס עוין, אשר שלחו את העוברים והשבים בריצה אל המרחבים המוגנים. אך בנהריה, כך נדמה, השעון חוזר לתקתק במהירות הבזק. על הכיסאות בחוץ כבר יושב מאיר ברוכי, בן 70, יחד עם שלושה מחבריו. זהו ה"פרלמנט" היומי שלהם, והמלחמה היא כמובן הנושא המרכזי על שולחן הפלסטיק.

לברוכי אין סבלנות לניסוחים דיפלומטיים מעודנים. "ההגנה הכי טובה היא התקפה", הוא קובע נחרצות ומסביר את משנתו הביטחונית: "ביבי צריך להגיד לחיזבאללה - על רחפן אחד שאתם שולחים, אנחנו מורידים פצצה של שני טון על כל האזור שממנו הוא נשלח. הם פוחדים מכוח, וראינו את זה כבר. אם נעשה את זה - זה פשוט יגמר. ביבי יודע את העבודה".

אך המבט של ברוכי לא נעצר רק בביירות או בדרום לבנון, הוא מגיע עד לבית הלבן בוושינגטון. "צריך גם להסביר לטראמפ שלא משנה מה הוא מחליט מול איראן, לבנון זה שלנו. החיילים שלנו נופלים שם, לא חיילים אמריקנים, אז שישאיר לנו את זה".

בגרות בתנ"ך? "יצא טוב שזה נדחה"

ברחוב הראשי של העיר התנועה ערה, ובתי הקפה מלאים בחציים. זוהי אווירה מטעה: מצד אחד מתח מורגש באוויר, ומנגד ניסיון עיקש לשדר עסקים כרגיל. הניגוד הנהרייני הזה מגיע לשיאו בשולחן הסמוך לפרלמנט התוסס. יושבים שם שני בני נוער, נינוחים לחלוטין - היא לוגמת קפה קר, והוא מחזיק כוס שוקו.

אלו הם התאומים בת-לי ואילן שלוי, בני 18 וחצי, תלמידי כיתה י"ב בעיר. הבוקר הם היו אמורים לשבת בכיתה מיוזעת ולהתמודד עם בחינת הבגרות בתנ"ך, אך זו בוטלה ברגע האחרון בשל ההנחיות החדשות של פיקוד העורף, שהורו על סגירת מערכת החינוך המקומית. נראה שזו בדיוק הסיבה לשלווה הסטואית שהם מפגינים.

"הכל טוב, האמת היא שלא הייתי כל כך מוכן לבגרות אז יצא טוב שזה נדחה. ככה יש לי עוד יומיים-שלושה ללמוד", מודה אילן בחיוך רחב. "המצב לא כזה משפיע עליי. כשיש אזעקות אני בדרך כלל נמצא ליד מרחב מוגן. אני גם סומך על מערכות ההגנה של צה"ל ששומרות עלינו, אז אני די רגוע. הדבר המרכזי שהשתנה זה שאסרו על התקהלויות של מעל 50 איש, אז אנשים לא יכולים ללכת לים - ודווקא תכננתי... זהו, חוץ מזה לא השתנה הרבה. היום גם היתה אזעקה, אבל נראה לי שרוב עם ישראל כבר פשוט רגיל".

כשאני שואלת אותם על ההורים, אילן מחייך: "אמא לחוצה במיוחד, אבא קצת פחות. בכל אזעקה היא מיד מתקשרת לבדוק שאנחנו בטוחים. אבל אנחנו בצ'יל, ואבא ממשיך בשלו".

בת-לי, בניגוד מוחלט לאחיה, דווקא הייתה מוכנה היטב לבחינה בתנ"ך. "אתמול הייתי בים והתכוננתי שם. הכל צ'יל", היא אומרת, משתמשת גם היא במילת הקסם הצעירה שמסמנת את חוסן הדור הזה. "נכון, לפני שעה יצאנו ממיגונית, אבל אני לא נותנת לזה להשפיע עליי, כי אם כן – זה לא ישפיע טוב. אני בוחרת להתמקד בטוב. הציפורים מצייצות, השמש זורחת".

היא נזכרת ביום האתמול בחוף: "כשהיתה אזעקה היה כאוס. היו המון אנשים וכולם הלכו מהר למרחב המוגן. יש לנו רק חצי דקה. אבל אנשים מוכנים פה, כולם יודעים בדיוק מה לעשות".

אל בית הקפה נכנס לויס אפוטה, קומיקאי ושחקן מוכר באזור. המציאות הביטחונית בצפון משתקת, כידוע, קודם כל את עולם התרבות והפנאי, ואפוטה הוא מאלו שחווים את הפגיעה הזו על בשרם ועל כיסם באופן מיידי. "תחום הבידור הוא הראשון שנכנס לקלחת והאחרון שיוצא ממנה", הוא אומר בנימה של השלמה מרירה. "כשאתה קם אופטימי בבוקר של יום הופעה ואז היא מתבטלת ברגע האחרון, ברור שזה משפיע".

למרות זאת, לויס לא חושש להסתובב ברחובות. "אנחנו כבר רגילים, אין מה לפחד. מה שצריך להיות - יהיה. אבל בהחלט רואים שינוי ברחוב. איך שהמצב התחיל להשתפר מעט לא מזמן, ואנשים התחילו לחייך ולצאת - ועכשיו בית הקפה שוב חצי ריק".

חזון תת-קרקעי בבטן האדמה

במרחק נסיעה קצר משם, בתוך מתחם המרכז הרפואי לגליל בעיר, התמונה שונה לחלוטין. שם לא תמצאו "צ'יל". בבית החולים מנהלים מבצע לוגיסטי ואנושי מורכב מאין כמוהו: העברת כל חולי בית החולים אל המתחם התת-קרקעי. חיילי מילואים מפיקוד העורף מסייעים לצוותים הרפואיים במעבר, מגלגלים מיטות אשפוז בזו אחר זו במעברים התת-קרקעיים הצרים. אחיות נמרצות מתרוצצות ביניהם, מנסות למקם כל חולה במיטה ובמחלקה הייעודית שלו בבטן האדמה.

המתחם התת-קרקעי הזה לא נולד היום. הוא נבנה לפני יותר מעשרים שנה, הודות לחזון יוצא דופן של מנהל בית החולים דאז, פרופ' אברהם (אלברט) שאשא ז"ל. פרופ' שאשא הבין היטב את הסכנה הטמונה בסמיכותו הגיאוגרפית של בית החולים לגבול לבנון והתעקש על הקמת בית חולים ממוגן לחלוטין מתחת לאדמה. באותם ימים, רבים החשיבו אותו להוזה. "המנהל המשוגע", קראו לו במסדרונות, ואמרו שהוא זרק 30 מיליון שקלים מכספי הציבור הישר אל הפח.

שנים מאוחר יותר, המציאות הוכיחה עד כמה "המשוגע" הזה צדק. פרופ' ח'יטם חוסין, סגנית מנהל בית החולים הנוכחית, מספרת כי מאז שהוקם המתחם, נעשה בו שימוש מציל חיים פעמים רבות. "בפעם הראשונה השתמשנו בו ב-2006, במלחמת לבנון השנייה", היא משחזרת. "המעבר לתת-קרקע הציל חיים באופן מילולי: טיל של חיזבאללה פגע אז ישירות במבנה בית החולים. ארבעה חדרים נהרסו לגמרי, ומה שהציל את החולים ואת אנשי הצוות היתה העובדה הפשוטה שהם פשוט לא היו שם. הם היו מוגנים למטה".

פרופ' חוסין מוסיפה כי הפעם השנייה שבה המתחם הוכיח את נחיצותו הייתה כאשר בית החולים קלט מעל ל-3,000 פצועים ממלחמת האזרחים בסוריה, ומאז ה-7 באוקטובר הצוות כבר ירד למטה ארבע פעמים - בעיקר סביב ימי המבצעים המתוחים מול איראן. המעבר הנוכחי החל כבר במוצאי שבת, ותוך שעות ספורות יועברו כל החולים מטה, למעט אלו הנמצאים במחלקות הממוגנות ממילא מעל פני השטח: טיפול נמרץ, מיון ומחלקת יולדות.

למרות שהמתחם נבנה מלכתחילה כבית חולים ייעודי להבדיל מחניון שהוסב לכך בצוק העיתים, העבודה בו עדיין מייצרת אתגרים עצומים. המעברים צפופים, והלחץ ניכר על פניהם של אנשי הצוות. לא פחות מ-600 מיטות צריכות לרדת מטה. בית החולים הזה מעניק מענה רפואי לכ-700,000 תושבי הצפון, שלדברי סגנית המנהל "לא מפסיקים לחלות רק בגלל שיש מלחמה". מעבר לשגרה הרפואית, בית החולים עומד בחזית הטיפול בנפגעים: "לצערי, אנחנו מקבלים בכל יום פצועים מהמלחמה בלבנון, חיילים ואזרחים כאחד. מאז ה-7 באוקטובר טיפלנו במעל ל-6,500 פצועים".

תוך כדי הראיון, הטלפון של שלי, דוברת בית החולים, לא מפסיק לצלצל. על הקו נשים בהריון מתקדם, מבוהלות ומודאגות, שחוששות להגיע ללדת בבית החולים תחת אש. שלי עונה לכולן בסבלנות אין קץ, מסבירה ומדגישה שמחלקת היולדות ממוגנת לחלוטין, ומצליחה להרגיע את הרוחות בצד השני של הקו.

כמו מרבית עובדי המוסד, גם פרופ' חוסין עצמה היא תושבת האזור. היא עושה את הדרך המתוחה מכרמיאל מדי יום, משאירה את בני משפחתה מאחור ונוסעת אל תוך האש. "כל הזמן יש דאגה בלב, וגם הדרך עצמה לכאן מלחיצה קצת. כשיש התראה צריך לעצור את הרכב בצד הדרך ולמצוא מהר מקום להתמגן. אבל המטרה שלנו היא לתת לציבור שלנו את השירות הרפואי הטוב ביותר. אנחנו משרתי ציבור", היא אומרת בגאווה בלתי מוסתרת.

"ממש לחיות בתוך מלחמה"

במקביל להורדת פעילות בית החולים לתת-הקרקע וסגירת מוסדות החינוך, עלה הצורך למצוא פתרון לילדי העובדים - כדי שהרופאים הרופאות, האחים והאחיות יוכלו לעבוד בראש שקט. לשם כך הוקמה בתוך המוסד הרפואי שמרטפייה מיוחדת, המאכלסת כעת 130 ילדים בגילאי 3 עד 12. השמרטפייה הזו נפתחת באופן אוטומטי בכל פעם שמערכת החינוך בעיר נסגרת.

איציק אמסילי (40), סגן אחות אחראית במחלקת המיון, הוא אחד ההורים שנהנים מהסידור הזה. אמסילי הוא תושב היישוב שלומי, ושם מערכת החינוך נסגרה כבר לפני שבוע ימים. עד עכשיו הסבים והסבתות נרתמו לעזור, אך היום הגיעו נדב והראל יחד עם אבא לעבודה. "זה מאוד מאוד עוזר לנו כהורים, וזה מספק תמיכה אדירה לילדים, שמקבלים מעטפת חברתית יחד עם ילדי עובדים אחרים".

כשאני שואלת אותו אם הילדים לחוצים מהמצב, איציק לא מנסה לייפות את המציאות. "כן. יש רגרסיה מסוימת. הם כל הזמן עסוקים בלחשוב איפה תתפוס אותנו האזעקה הבאה, וצריך לתכנן מראש כל יציאה לטיול אופניים קצר ליד הבית. כל הזמן שומעים מיירטים ברקע, מטוסים, הפצצות. זה ממש לחיות בתוך מלחמה, אש ללא הפסקה. אז כן, זה משפיע עליהם ממש. אנחנו מרגישים את זה, אבל מנסים להעניק להם את כל המעטפת האפשרית בשביל שלא יחוו את זה בצורה נוראית".

על האפשרות לעזוב את האזור ולעבור זמנית למרכז או לדרום הארץ, איציק בכלל לא מוכן לשמוע. "אנחנו לא נעזוב את גבול הצפון. הילדים שלנו יגדלו בגליל המערבי. זה אחד המקומות הכי יפים בארץ - מימינך הים, משמאלך היער, אין יופי כזה בשום מקום אחר. זה משהו שאי אפשר לוותר עליו, אסור לוותר עליו! גם המלחמה הזאת בסופו של דבר תהיה מאחורינו. החלום שלי הוא שהילדים שלי יגדלו, יקימו משפחות ויבנו בית פה - בגליל המערבי. שהמקום הזה יפרח, שיגיעו הנה אנשים מכל רחבי הארץ כדי להשתקע ולשקם את הצפון".

בנו נדב, בן שמונה וחצי, תלמיד כיתה ג' בשלומי, מקשיב לאביו ומחייך. "יש לי לפעמים חלומות רעים, אבל זה בלי קשר למלחמה", הוא צוחק ומפגין מומחיות ביטחונית של ילד צפוני. "מהבית שלנו אנחנו רואים ושומעים היטב את המיירטים. לפי הכיוון של המיירט אנחנו כבר יודעים מה המצב. אם הוא הולך לכיוון לבנון - זה סבבה. אם זה הולך לכיוון שומריה - אנחנו בסדר. אם זה באזור שלנו, כמו ערב אל-עראמשה, אנחנו מיד מתקרבים למקלט שיש לנו בבית. יש גם פעמים שאנחנו רואים שזה ממש בראש הנקרה או בבצת, ואז אנחנו כבר יורדים ישר לתוך המקלט. בהתחלה פחדנו, אבל אז פשוט התרגלנו למלחמה הזאת עם לבנון".

מריה אגילוב (35), תושבת אכזיב ואמא לליאל בת ה-8.5, תלמידת כיתה ב', מציגה צד אחר ומתוסכל יותר של חיי השגרה תחת אש. אתמול בלילה, אחרי שליאל הקטנה כבר נרדמה במיטתה, התקבלה ההודעה הרשמית על ביטול הלימודים. "רק בבוקר הודעתי לה שאין בית ספר היום", מספרת מריה. "כאן בגליל אנחנו כבר מורגלים בהפתעות האלה. אני עובדת בחברת רפאל, והודעתי בבוקר שאני לא אוכל להגיע. בסוף חברה טובה עזרה לי, אז יכולתי לצאת לישיבה דחופה אחת ומיד חזרתי הביתה".

"המצב הזה מתסכל מאוד עבור הילדים", היא מסכמת בכאב, ומביעה את התחושה ששותפים לה תושבים רבים בצפון - שהעורף משלם מחיר כבד מבלי שהמטרות ברורות עד תום. "היו יכולים להודיע לנו על ביטול הלימודים מוקדם יותר, כדי שנוכל להתארגן כמו שצריך. גם מבחינתנו, ההורים, זה מורכב ומאוד מתסכל. המצב כרגע מוגדר כהפסקת אש, ולכן אין שום סיבה שבמהלך השבוע פתאום מישהו יחליט שפותחים שוב את מערכת הלימודים לכמה ימים ואז שוב יסגור. אני רק רוצה שתהיה הצדקה אמיתית לזה שאנחנו חוטפים את כל הטילים האלה ביום-יום. שהמצב הזה לא יתמסמס בסוף, ויהפוך פשוט לעוד שגרה מטורפת שאנחנו אמורים לחיות איתה".