שקיעה במרינה הכחולה באשדוד. זוג צעירים חרדים מטיילים לאורך המזח, מתכננים בית יציב בישראל. בקצה המרינה, רגע לפני שהים מתחיל, חבלים עבים מעגנים את הספינות אל הבטון. קול חריקה נשמע ברחבי המרינה, זוהי "מקהלת הספינות" המתגעגעות אל הים הפתוח.
להעלות מיליון יהודים לישראל: פרויקט "המיליון ה-11"
"תלך ישר ותמצא אותי בקלות, אני על הסירה האדומה היחידה", אומרת לי קפטן דבורה יפרח. היא צודקת, אין עוד ספינות כמו ה"אליבי" האדומה שלה. דבורה עומדת על החרטום בביטחון, גופה נע בטבעיות של מי שמעדיפה את תנועת הגלים על פני מוצקות המדרכה. עם הסירה הזו היא ״עשתה עלייה״ ייחודית, נעה בין זרמי השפל והגאות.
מרים נהון, שעלתה מגיברלטר, מספרת על ההחלטה הראשונה שקיבלה בארץ: לקנות דגל ישראל // צילום: באדיבות הסוכנות היהודית (ארכיון)
"כשהגעתי לישראל רציתי לנשק את האדמה, אבל הייתי בלב ים, אז נישקתי את הים״, היא צוחקת כשהיא נזכרת בסוף המסע המופלא שלה. ״נולדתי בקזבלנקה, קרוב לגלים. כשהייתי בת 12 ניסו להתנקש במלך, וכל המשפחה ברחה לצרפת״, משחזרת יפרח. ״בגיל עשרים הייתי סטודנטית לפילוסופיה ונתקלתי במודעה שהציעה קורס ניווט ימי בחינם. אמרתי לעצמי: אין מצב שאני מפספסת את זה".
"אף אחד לא ישלוט בי"
הים קרא לה בסופי השבוע. דבורה קנתה סירה קטנה וכל המשפחה הפליגה לאורך חופי דרום צרפת וספרד. אך באמצע השבוע חיה חיים כמעט רגילים. ״במשך עשורים ניהלתי חיים כפולים: קריירה אקדמית כמרצה לפילוסופיה, גידול שלושה ילדים ועמידה מעל הסירים״.
נאמנה לדרכה, סירבה לחתום על "חוזה בורגני" מול המדינה או מול גבר. "מילדות אמרתי שאני לא מתחתנת. אף אחד לא ישלוט בי. כשרציתי ללכת, אבי ילדיי לא רצה לשחרר. אמרתי לו 'אוקיי, בסדר, ארוואר (להתראות), אני מפליגה'". דבורה מספרת סיפורים מורכבים בנינוחות, מעל כוס תה בבטן האונייה המתנדנדנת. "ככה הילדים שלי למדו כמה חשוב החופש לחיות כפי שהם רוצים".
גם בתפקידיה המסורתיים היא נשארה דעתנית: "קשה להיות אישה, אמא וסבתא. לא מבקשים מסבא לשמור על הנכדים, אבל מסבתא? אוהו". דבורה משועשעת: "הנכדה הגדולה שלי אמרה לי: 'את לא סבתא, את כל היום משייטת ומנווטת'". בגיל 39 גילתה את המוזיקה. היא החלה עם גיטרה ופסנתר, אך מצאה את קולה בסקסופון. על חרטום האונייה דבורה מנגנת לכוכבים, או בהרכב הג׳אז שהקימה במונפלייה.
וכל הזמן הזה, משהו ביציבות הקרקע חנק אותה. "לא ניווטתי עשר שנים והרגשתי שאני לא נושמת". בשנת 2011 קנתה את ה"אליבי" והחלה לשוט למרחקים ארוכים, אך הדחיפה הסופית לעזוב הכל לא הגיעה מרומנטיקה ימית, אלא מהאנטישמיות במסדרונות האקדמיה הצרפתית אחרי 7.10.
"אל תדבר איתי על אירופה, הם נהיו אנטישמים 'כמו שצריך'", דבורה סוערת כסופה. "אני מעדיפה את הערבים של מרוקו, שהיו יורקים כשאמרו 'תראו את היהודייה הזו', על פני הצרפתים ששומרים על שנאה חשאית ומתנשאת. מאז 7 באוקטובר, פרופסורים להיסטוריה שאמורים ללמד על השואה התחילו לדבר על 'רצח עם' שישראל מבצעת. אני לא יכולה לשמור את הלשון שלי בכיס. עניתי להם, ומהר מאוד הבהירו לי שכדאי שאעוף משם".
כשראיתי את החטופים חוזרים, ידעתי שאני באה
קפטן דבורה לא חיכתה שיגידו לה פעמיים. ב-2 בספטמבר שחררה חבלים במונפלייה ויצאה לדרך. דרך אפליקציות לימאים חיפשה שותפים, וגם שם נתקלה במבנה הכוח המגדרי: "גברים מחפשים נשים שיבואו לבשל להם ולהראות לחברים". בסוף צירפה אליה צעירה צרפתית בשם קארי, ולימדה אותה לנווט. כשהגיעו לנמלים ביוון, המקומיים נדהמו. "שאלו אותי: 'את לבד?'. לא האמינו שאישה יכולה להוביל סירה ללא קפיטן זכר".
המלחמה תפסה אותה בנמלים רחוקים. אחרי חודשים בים עגנה ברודוס, שם פגשה שייטים ישראלים שסיפרו לה שהנמלים בארץ פתוחים. באותו ערב שודרו התמונות של החטופים הראשונים ששבו. "תכננתי לעגון לחורף ביוון", משחזרת דבורה, "אבל כשראיתי אותם חוזרים הביתה, אמרתי לשותפה שלי: 'אנחנו נוסעות לישראל'. הייתי חייבת לחזור".
המציאות הישראלית על היבשה התבררה כסבך של שרטונות ביורוקרטיים. על השולחן בסירה מונחים ערימות מסמכים ואישורים נוטריוניים. משרדי הממשלה לא מתרשמים מהתארים האקדמיים. "בלה בלה בלה, תוכיחי שאת יהודייה... זה בלגן גדול", היא מחייכת. כעת דבורה לומדת באולפן בתל אביב וחיה בסירה מבחירה. החלום הבא שלה? להקים בית ספר לשייט לנשים בישראל.
"מול היקום ואלוהים"
הלילה יורד על המרינה. ספינות דיג גדולות יוצאות לים ומטלטלות את ה"אליבי", שהופכת לערסל מרגיע. דבורה שולפת את יומן הקפטנית שלה, בו מתועד כל יום במסע העלייה. כשהיא כותבת "חיפה", היא מוסיפה סימני קריאה ולב. "בכל המדינות אמרו עליי שאני קצת משוגעת. כאן בישראל, אני מרגישה שאני כמו כולם".
רגע לפני הפרידה על המזח, בין אורותיה המנצנצים של אשדוד לאפלת הים האינסופי, אני שואל אותה מה מרגישים לבד בים, בלי נפש חיה באופק. דבורה מפשפשת בניירות התרגול מהאולפן, מחפשת את המילה המדויקת: "אני מרגישה... יראה. אל מול היקום ואלוהים".
כששאלתי אם היא לא פוחדת להיות לבד בלב ים, היא הביטה בי במבט למוד סערות וענתה בעברית מתובלת במבטא צרפתי סמיך: "תבין, פחד וחופש אף פעם לא הולכים יחד. זה פשוט בלתי אפשרי״.
