נסיה (38) ונתי (40) שולב גרים בחוות השקדים ומחזיקים גם את חוות מרום שמואל. הראשונה היא חוות צאן והשנייה חוות בקר שהוקמה על ידי הראל וטליה ליבי, שעברו להקים חווה אחרת. "אנחנו בעלי הבית, זה מחבר אותנו לארץ אבותינו", מכריז נתי.
לזוג שמונה ילדים בגילי 18-2 (נסיה: "אני מקווה שגם הם יהיו חוואים, זה נהדר"), וחוץ מאשר צאן, בקר וילדים, השניים גם מגדלים ענבים שמהם מיוצר יין ביקב הבוטיק שלהם, "נחלה", ושדות גד"ש (גידולי שדה) שבהם הם מגדלים חציר לבהמות.
נתי מספר שלפני 18 שנה, לאחר הגירוש מגוש קטיף, האווירה בהתיישבות היתה של התכנסות. "החלטנו לעשות 'ופרצת' נגד תוכנית ההתכנסות, כלומר התרחבות, פריצת גבולות, יציאה למרחב, והקמנו חווה ממזרח לאלון מורה".
חוות השקדים הוקמה לפני 13 שנה בצפון השומרון, סמוך לשכם. הם היו זוג צעיר שגר בקרון על גלגלים. הוא הגיע מאלקנה והיא ממצפה נטופה, שני יישובים עם גדר המגדירה שכל מה שבתוכה שייך ליהודים, ומה שמחוצה לה - לערבים.
"זאת היתה הדעה הרווחת ביו"ש", אומר נתי, "והחוות שינו לחלוטין את המציאות הזו. כמו ברמת הגולן, כיום כל השטחים הפתוחים הם שלנו ויש בהם חקלאות ותיירות ומרעה. בזכות החוות, גם אנשי היישובים פתאום יוצאים ומגלים מעיינות, בורות מים, שבילים, ויש גם פריחה של מעיינות".
משפחת שולב כולה שותפה לעבודת החווה, ותקופת הבציר היא ממש חג משפחתי. הילדים שותפים פעילים, ולכל ילד יש משימה - בהאכלות, באיסוף הביצים, ברעייה ובעזרה בהמלטות - ולכן כשחזרה נסיה אחרי אחת מהלידות, שאלו אותה הילדים איפה השיליה שלה. "הם חיים בטבע, ורגילים שאחרי שיוצא תינוק יוצאת גם השיליה", היא צוחקת.
"הכל בר־תיקון"
נחזור לזוג הצעיר בקרון שעל הגבעה: כעבור שנה וחצי הצבא פינה אותם והרס את החווה, אך שנה לאחר מכן הם הקימו אותה מחדש באותה נקודה. "הבאנו עדר של 60 כבשים, שנגנב כעבור חודש. הגנבים הציעו לנו לרכוש מהם את העדר ומובן שסירבתי. פרוטקשן יוצר תלות.
"חברים עזרו לנו וקנינו עדר חדש. למדנו לשמור עליו ולצאת למרעה. זה היה המעבר בין 'גבעה' ל'חווה' - גבעה שומרת על המרחב הקרוב, חווה שומרת על הרבה יותר". שלוש שנים לאחר מכן פונתה משפחת שולב והועברה למיקומה הנוכחי, גם הוא ממזרח לאלון מורה.
ברכס הר כביר שעליו יושבת החווה שוכנות שתי חוות נוספות: מרום שמואל וחוות סקאלי. העדרים שלהן מגיעים עד בקעת הירדן. לפני הקמתן, אלון מורה היתה מובלעת יהודית בתוך מרחב ערבי, וכיום האזור כולו הוא מרחב פתוח של חקלאות ותיירות.
בסופי שבוע מתמלאים ההרים בטיולים רגליים, ברייזרים ובג'יפים שלא הגיעו קודם. לחווה עצמה מגיעות קבוצות לטעימות יין ביקב, ונסיה עורכת סיורי קבוצות בנושאי הקמת חוות השקדים והחוות בכלל, תפיסת המרחב החקלאי והתגשמות הנבואות. היא גם מעבירה סדנאות מנהיגות במרעה וסיתות באבן.
"חוץ מהסיורים של המדרשות והמכינות, מגיעות גם קבוצות מהחלק השמאלי של המפה, עם אנשים שרוצים להיפגש ולהכיר", מספרת נסיה. "הם באים אלינו, ואנחנו באנו אליהם מתוך הבנה שאנחנו עם אחד, שהמשותף בו גדול מהמפריד. הם הופתעו שאנחנו לא אלימים כמו שחשבו. בגלל שאנחנו חקלאים, יש לנו המון שיתופי פעולה עם קיבוצים. בסוף, הערכים דומים - חקלאות, ציונות, אהבת הארץ".
נסיה ונתי רואים במעשיהם שליחות, ועדים למהירות שבה משתנה המציאות. "יש לנו תקווה, כי אנחנו מבינים שכל דבר הוא בר־תיקון. אפילו כשהצבא הרגיש שיש שטחים שכבר לא בשליטתו, בעקבות הקמת החוות הוא שוב מתאמן בהם. רואים שינוי גם באוכלוסיית הצבאים שמתפתחת כי אין ציד של ערבים.
"כשעלינו לקרקע בפעם הראשונה היו אולי חמש חוות - סוסיה (הר סיני), עברי רן, סקאלי, עומר עתידיה וידידיה משולמי. היום יש בערך 140 חוות. הנה, רק אתמול הוקמה חווה בגוש עציון".
אתגרי החוואים
בחווה מתגוררים גם נערים שעובדים ולומדים בה. לדברי נסיה, "חלק הגיעו מאידיאולוגיה, חלק נפלטו ממסגרות וחלק הגיעו ממשפחות מורכבות. כולם עוברים תהליך חינוכי בחווה, ובסוף רובם מתגייסים ומשתלבים בחברה הכללית".
בכלל, הקשר עם הצבא מצוין ועובד על שיתוף פעולה פורה. "בשנתיים האחרונות היו כמה ניסיונות של תקיפות רועים, והצבא הגיע ועזר לנו. אנחנו מתדרכים את הרועים להיות ערניים ולהיות בקשר צמוד עם הצבא, מתוך הבנה שהמשימה שלנו משותפת. אנחנו עובדים יחד עם המערכת".
בכל המשימה הרצינית הזאת, נסיה נזכרת גם ברגעים מצחיקים כמו בפעם שהלכה ללמד מוזיקה ביישוב הסמוך. "הבחורים לקחו את הרכב, אז התחלתי ללכת ברגל. אני לבושה כמו מורה, מסודרת כזאת, ואז אני קולטת שכבשים ברחו משטחי המרעה ומתחילה לצעוק עליהן כמו רועת צאן פלאחית - רצה ומנפנפת בידיים, עם לפטופ ביד", היא צוחקת שוב.
נתי הוא חבר הנהלה בגוף חדש, "איגוד החוות", שבא לענות על אתגרים רבים של החוואים, ובהם מיצוי זכויותיהם - כמו למשל בתחום הקריטי של מענקי מרעה. מדובר במענק של 50 שקלים לכבשה ו־1,000 שקלים לפרה, שניתן על ידי משרד החקלאות כדי לעודד רעייה בשטחים פתוחים. המענק ניתן בתחומי הקו הירוק, ורוב המגדלים ביו"ש לא מקבלים אותו בשל קשיים ביורוקרטיים.
לאחרונה חילק האיגוד מענקי מרעה לכל החוות, בסכום של כמעט ארבעה מיליון שקלים. בניגוד למה שקורה בתחומי הקו הירוק, הכסף כאן אינו ממשלתי אלא מגיע מתרומות של אנשים פרטיים דרך עמותת "קרן קיימת לחוות". כיום יש לקרן כ־20 אלף תורמים.
לדברי נתי, חיי חוואי מלווים פעמים רבות בבדידות, ובקשיים ביטחוניים וכלכליים. "החוואי הוא גם אבא, גם מחנך נערים שבאים לעבוד, גם אחראי ביטחון, גם רועה צאן - וכל זה מתנקז למישהו שמעולם לא קיבל הכשרה או הכנה לתפקידים האלה. האיגוד נותן עזרה והכשרה במגוון התחומים האלה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו