המשימה: לשמור על האדמות עד שיוקם יישוב | החלוצים של הגבעות

אמצע הלילה (19:22 ליתר דיוק). בדיוק ירד גשם והרכב משייט מעדנות על שביל הבוץ, ללא אחיזה במציאות. חושך צלמוות. 

איפה את?

בגבעת ה' רעי.

לא לא, תרדי. את צריכה לפנות שמאלה.

אין כאן שמאלה. 

מה יש שם?

חושך, עשבים ובוץ.

את רואה אוטובוס? 

לא.

אז כשהאוטובוס לשמאלך, תפני ימינה. 

לחזור לתקוע ד'? 

לא, את מטר מהחווה. מאיפה הגעת? 

מהבית, ארזתי לבד. 

הגעת לאוטובוס? בציר הלבן שמאלה. את כבר תראי אותנו. אף פעם לא היית אצלנו? 

הגעתי למשהו. לא, זה לא אוטובוס, זאת משטובה. 

אז אני לא יודע איפה את. 

חוות הראל (או זהר יהודה ע"פ חלק מהתפוצות), יושבת על גבעה הצופה על ההרודיון בצפון ועל הגבעות הרכות של מדבר יהודה במזרח. מיקום מדהים אם מוצאים אותו. אחרי מגוון מרשים של קללות, תפילות, אובדן מוחלט של פסון וגליצ'ה מפחידה במיוחד, הגעתי לחווה. כעשרה מבנים פזורים על הגבעה. לאיזה מהם ללכת? 

איפה את? את רואה את הפנס? 

אוי לא. לא שוב. 

מלחמה קיומית

כולם יושבים בבית של שחר ואלישע טורנר. "כולם" הם שחר (25), אלישע, באר (3.5), נעמי (2), יהודה (חצי שנה, ישן עמוקות) וארבעה צעירים בגילאי 16-22 עם הרבה שערות. כולם אוכלים קציצות ואורז ששחר הכינה. היא אוהבת להאכיל אותם. כשהם דופקים בדלת בבוקר לפני המרעה לקחת אוכל היא שמחה. "הם כמו הילדים שלי", היא אומרת, גם אם הילדים בערך בגילה. 

נעמי מתקרבת אלי סקרנית, היא אף פעם לא ראתה מחשב. מידי פעם היא עוזרת לי להקליד. אם תמצאו בכתבה זו מה שנראה כמו טעויות הקלדה, אלה לא טעויות, זאת העזרה של נעמי. ההורים שלה התחתנו לפני קצת יותר מארבע שנים וחיכו בחוסר סבלנות עד שיוכלו להקים חווה, זה היה החלום שלהם כבר הרבה מאוד זמן. 

הבנות עייפות, אלישע אורז אותם בשמיכות ולוקח אותן לטיול בעגלה. כשהוא חוזר הוא מספר למה הוא כל כך רצה להקים חווה. "דבר ראשון – המשימה. אנחנו במלחמה קיומית יום יומית על הארץ. או שהיה פה מרחב יהודי פורח או מדינת אויב. אין ריק".

אלישע גדל ביישוב כוכב השחר, שם התחילו החוות הראשונות. בגיל 12 כבר נחשף לתופעה והבין את חשיבותה. בכיתה י' עזב את הישיבה במצפה רמון והלך לחוות בקר בבקעה. מאז עזר להקים חוות נוספות. "אז הבנתי שאפשר לגאול את האדמות, בידינו היא. היה לי ברור שזה יהיה העיסוק שלי בחיים. זה כאילו שאני עכשיו בתקופה שלפני קום המדינה, אין לי זכות לשבת בצד".

משימה יחידה

המילה "משימה" חזקה מאוד בפי אנשי החווה. שחר נאחזה בה גם כשגרו במיקום הקודם שלהם, והיא בחודש שישי בחום של המדבר, עוד לפני שהיה להם בית והם גרו במשאית בלי מזגן. שם בנו הכל מאפס, לקחו הלוואות ואת מעט הכסף מהחתונה, ולאחר שמונה חודשים התבקשו לעזוב ולעבור לגבעה אחרת.

למה? כי במיקום הראשון הקימו שכונה של תקוע. ולא, אף אחד לא פיצה אותם. למה? כי ככה זה, זאת המשימה, לשמור על האדמות עד שיוקם שם יישוב. כששחר עוברת בשכונה, היא שמחה לראות שאנשים מרגישים בטוחים לגור שם. לפני שהוקמה החווה – אף יהודי לא היה פוקד את הגבעות, השטח הפתוח נשלט על ידי פלסטינים. 

"הלכנו בשיא התשוקה וההתלהבות להקים את החווה הזאת. נטענו עצים, בנינו טראסות, באנו כאילו להשאר. וכשאני מסתכלת אחורה אני חושבת, וואו, איך אנחנו אוהבים את הארץ באמת". מספרת שחר. היא כל כך יפה, ומדברת בכנות נטולת ציניות, במתיקות רווית אידיאלים. זה שובה לב. 

היא נזכרת שכשילדה את נעמי, היו המון המלטות בדיר, מה שגורם לריח חזק. כמה חודשים לאחר מכן, גיסתי הגיעה לאותו בית החולים ללדת, שוב בעונת המלטות. "האחיות אמרו לה, 'הריח שלך נורא מזכיר את הריח של שחר טורנר, אולי את מכירה אותה'? כשהיא אמרה שהבעלים שלנו אחים הכל הסתדר להן".

והנערים? שחר מספרת שמדובר בנבחרת עילית, לא בפליטי המערכת, כפי שניתן למצוא לעיתים בגבעות. ואיך הנערים רואים את הזוג טורנר? מלאכי כהן, נער עם הרבה חיוך, מספר ששחר ואלישע הם קודם כל חברים והחווה היא לו בית. הוא נמצא איתם כבר שלוש שנים.

"בגיל 13 כבר עישנתי, הייתי עושה בלגנים. אבל תפסתי את עצמי ובאתי לחוות. אני לא אומר שזה לא קשה, בטח שלפעמים בא לי להשאר מתחת לשמיכות ולא לצאת מוקדם בבוקר לתשע שעות במרעה, אבל יש כאן משימה. גם חיילים רוצים להשאר במיטה. אז מה?"

אלישע יושב עם הנערים כל ערב, והם זכאים לתוכנית "מניפה" שמי שרוצה יכול לצאת עם בגרות. הוא לא יוצא לעבוד מחוץ לחווה כי הוא מרגיש אחריות על עשרה נערים.

"אין בעיות משמעת כי הם אוהבים אותנו ואנחנו אותם. הם אוכלים פה כל ערב, יוצאים לטיולים יחד, מגדלים איתנו את הילדים, כמו משפחה. הם יכולים לעזוב כל רגע אבל הם לא. קבוצת הוואטסאפ הכי פעילה שלי היא עם ההורים שלהם, אני שולחת להם תמונות ועדכונים". ארבעה מהנערים כבר התגייסו והם מגיעים לחווה בשבתות וחופשות.  

06:00 בבוקר. השמש מגלה סימני ערנות, והגבעות של אתמול נראות הרבה פחות מפחידות. הנערים כבר אחרי תפילה. בדרך לקפה אחד צועק לגבעות "איזה טוב ה'!" כאילו הן לא יודעות. עוד מעט שניים מהם יקחו כמה ירקות, טחינה ופיתות ויצאו למרעה, היתר ישארו לעבוד בחווה. 

הרועים יקחו 80 עיזים ו-200 כבשים לנשנש עשב טרי. הם לא יודו שלפעמים קצת משעמם להם, אלא יגידו שזאת הזדמנות לחשוב, להתחבר לאדמה, להתבונן בעדר. אם תשאלו אם העדר לבשר או לחלב, יענו לכם "הוא לתפיסת שטח". 

"אני לא מתרגלת מהמראה של העדר יוצא למרעה ובערב חוזר ממנו. כל יום אני רואה אותו ורועדת. יש בזה עוצמה, שקט ותנועה. לראות את הרועה מוביל וכולן אחריו, כאילו רואים חיילים חוזרים מקרב".

קרב?

"כן. שם, במרעה, יש את האקשן. קורה שתוקפים את הרועים שלנו הרבה פורעים רעולי פנים עם אלות".

מלאכי מספר שכל הרועים הותקפו כמה פעמים, "אבל זה במגמת ירידה. בכל פעם כזאת הצבא מגיע ועושה מעצרים. למחרת אנחנו חוזרים לאותו מקום לרעות. ברור שהרבה יותר כיף לרעות במדבר, אבל זאת לא המשימה". 

שחר מוסיפה "הם לא עושים את זה כי זה פסטורלי, לשיר, לנגן ולהיות בטבע. הם יוצאים למרעה לשמור על האדמות, להרחיב את הגבולות, בכל ימות השנה, מוותרים על המון, זאת אחריות. אם הם לא היו מרגישים שצריכים את העדר שלנו – הם לא היו יוצאים. ברור לכולם שאם אנחנו לא נהיה שם – הערבים יהיו שם. 

"לפעמים מתקשרים אלינו ואומרים 'יש כאן עדר כבשים, זה בסדר'? ואנחנו אומרים להם, בטח, זה יהודים. בעבר זה לא היה, עדר היה שווה ערבים. ועוד דבר, אני מרגישה שהאדמה פה חיכתה לנו. כל פעם שאני מצליחה לעצור ולהכנס לרוגע, אני מרגישה אותי בתוך האדמה, שכל הצמחים והפרחים פה מודים שאנחנו כאן כי סוף סוף הם יכולים לצמוח. קודם היו פה עשרות עדרים עם אלפי ראשי צאן שהסתובבו פה, ולאדמה לא היה סיכוי".

את השינוי אפשר לראות בשטח. מאז שקמה החווה יש תנועה יהודית במרחב שהיה ערבי לחלוטין: מטיילים, בני נוער, רכבים, אופנועים. שחר רואה בזה נס. יש המון קשיים במגורים בחווה: יש בדידות גדולה, בעלי החווה לא יכולים לנסוע לחופשה או אפילו להורים לליל הסדר בלי מחליף. מעבר לכך, יש להם הוצאות עצומות.

מאיפה הכסף?

"קשה נורא להסביר את זה, זה מעל הטבע. זאת ממש מסירות נפש כלכלית להקים חווה. כשהתחלנו, זה היה כמו זוג שמתחתן ופשוט קופץ למים. אף אחד לא הבטיח שיהיה לנו בית לגור, או כסף לתערובת או כסף לשלם לאוכל לנערים. עכשיו, כשילדתי את יהודה, מענק הלידה שלי הלך ישר לתערובת", היא צוחקת.

"התחלנו גם לחרוש כאן שדות, אנחנו מוציאים יותר כסף ממה שאנחנו מכניסים, אבל לראות שדה חיטה של יהודים צומח, שווה הכל". מבחינת שחר המדינה היתה צריכה לממן את זה, או היישוב השכן. אנשי החוות בכלל רואים את עצמם שליחים של עם ישראל ששומרים על אדמות המולדת, ולא אנשי נדל"ן בעלי אינטרס אישי.

"אלישע הוא בחור חכם לאללה ויש לו ידי זהב. אם לא היינו בחווה היינו מיליונרים", היא צוחקת שוב.