"גם ילד יכול לשבת בכלא": ההרתעה שתוביל לירידה באלימות הנוער?

חבורות נערים מסתובבות במרכזי הערים ומחפשות קורבן. מדובר בצעירים שחלקם לא חגג בר מצווה, ספק אם ראה סכין גילוח בפעולה. יהיו ביניהם התוקפים, שיבצעו את האקט ואחרים שיעמדו בצד, יעודדו ואולי אפילו יצלמו. ככה נראה חלומה השחור של חברה שרצתה לקבל חותמת של 'מופת'.

"מ-2020 לבני הנוער האלה אין שגרה והם נעים בין מצבי חירום והדבר משפיע", משוכנעת עו"ד פרופסור לימור עציוני, שמייצגת בני נוער בבתי המשפט כבר 30 שנה. "תוסיף הורמונים ומיצוב חברתי של גיל העשרה, שאתה צריך להיות גבר־גבר והרבה פעמים אתה גם נגרר. יש לי תיקים של חבורות שבהם אחד עשה, היתר צפו, ומבחינת המשפט הפלילי הם שותפים לדבר עבירה. אני רצה בין בתי ספר בכל הארץ בכדי להסביר מה זה 'שותפים' ולא כולם מבינים".

דקירה היא אירוע שכיח. פרופסור עציוני שחיברה את הספר 'נוער במשפט הפלילי' צוחקת, אומרת שאנחנו מכירים את המקרים שמסתיימים במוות ומגיעים לכותרות הראשיות, אבל איפה אלה שמסתיימים בפציעה ומתחבאים בערימות התיקים הענקיות ואף אחד לא שמע עליהם?

"עבריינים מומחים"

באירוע הדקירה יש הבדל בין הדוקר האימפולסיבי, שמגיב מסערת רגשות לדוקר שמתכנן הכל. מתי יתקוף והיכן יחביא את הנשק. "יש חלוקה בין שתי קבוצות - הפרואקטיבים והריאקטיבים", מסביר פרופסור מני מלכה, עובד סוציאלי וחבר סגל במחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון. "ה'פרו' הם אנשים שבעולם הערכים שלהם אין אמפתיה, מצפון, או קושי לפתור בעיה באלימות אכזרית. הכל אצלם קר ומחושב וחלקם יכול להיות מאובחן עם הפרעות. הריאקטיביים נחשפו לעלבון, או מתח שנבנה בתוכם ובמהלך אימפולסיבי יבצעו אקט אלים. זה לא אותו דבר. הפרואקטיביים הם עבריינים מומחים ברמה כזו או אחרת".

למרות ההבנה שדקירה יכולה להכניסם לשנים ארוכות בכלא?

"עולם הרגש לפעמים הרבה יותר חזק. אנשים, שאלימות היא דרך תקשורת עבורם, ברגע שיש טריגר - הם כבר לא בשלב ההבנה. אם אותי ואותך יקללו לא נדקור ואחת הסיבות זה בגלל שיש לנו יכולת לאמפתיה. הסבר נוסף הוא שאנחנו יודעים שזה לא חוקי וגם לא רוצים לדפוק לעצמנו את החיים. יש ברקסים. יש אנשים שיכולים להיות נתונים ללחץ קבוצתי והברקס באותו מצב לא יהיה קיים".

פרופ' מלכה העביר הכשרה לקציני מבחן לנוער עובר חוק אלים, על שיטות העבודה מולו. "אם נער הגיע בגלל עבירת אלימות אז יש ניסיון ליצור פלטפורמה שבה יוכל לקחת אחריות שזה תפקיד מרכזי בשיקום ובטיפול באלימות. לגרום לו להגיד 'פגעתי במישהו אחר ואני מוכן לפעול כדי לשנות'. לעבוד על עולם ערכיו".

שאלת הענישה

הרבה פעמים בתי המשפט מתקשים בטיפול באותם נערים. במקרים רבים גם כשהמעשה חמור - העונש קל יחסית, בטח לעומת עונש לאדם בוגר על אותה עבירה כשהמטרה שהעבריין הצעיר יוכל להשתקם ויפתח דף חדש בחייו.

"כשופט בית המשפט המחוזי שאלתי לא פעם מהצד 'האם זו אכן הדרך למנוע תופעות אלימות בקרב בני נוער?'", מספר עודד מודריק, ששימש כסגן נשיא בית המשפט המחוזי בת"א. "הרושם שלי שיותר מאשר רואים את הסיכונים לציבור, רואים את הסיכונים לאותו צעיר. לציבור מהצד זה נראה כהקלה גדולה בעונש ובאמת בחור כזה אחרי שני שליש מתקופת המאסר יכול לפתוח בחיים חדשים. האם זה נכון? התשובה משלבת משפט, קרימינולוגיה וסוציולוגיה חברתית ולא בטוח שאני יודע לענות על זה".

עו"ד פרופסור לימור עציוני, שנמצאת כבר שנים בבתי המשפט לנוער, גיבשה דעה. "ללא הרתעה מה נשאר, ללטף אותם?", היא שואלת. "הרתעה היא הדבר היחיד שנשאר למערכת המשפט כשמדובר בעבירות חמורות ויש הבדל בין חמורות לקלות כשמדובר בבני נוער. כשאתה רואה ילד שיכול לחזור למוטב ומתנצל ועובר תהליך שיקומי, אתה מבין ששיקום זו אכן הדרך. אבל יש כאלה שנכנסים, יוצאים ונכנסים, יוצאים והם צריכים להיות בכלא. כן, גם ילד יכול לשבת בכלא אם השימוש באלימות הוא כלאחר יד. לדקור מישהו ולגרום למותו זה אירוע שמחייב התייחסות".

מעורבות ההורים

לא פעם במקרים כאלה נשאלת השאלה: היכן היו ההורים? "הורים צריכים להיות מעורבים", אומרת נצ"מ בדימוס ד"ר סוזי בן ברוך, שבעבר שימשה כראש מחלקת הנוער הארצית באגף החקירות והמודיעין של המשטרה. "תשאלו שאלות, תעשו חיפוש בתיקו של הילד. אם יש סכין, תשאלו 'למה?'. יכול להיות שהוא רוצה להגן על עצמו ועדיין אסור לו לשאת סכין. בזמנו התקשרו הורים ושאלו 'מה עם הגנת הפרטיות?' אמרתי 'את אמו, הוא מתחת לגיל 18, את מגנה עליו. הכל בסדר'".

נצ"מ בדימוס בן ברוך נקראה למחלקת הנוער הארצית בסוף שנות התשעים אחרי גל מעשי רצח וזעקה ציבורית שקמה.

"תשאלו שאלות, תעשו חיפוש בתיק. אם יש סכין, תשאלו 'למה?'

"במקרים כאלה מתחילים ברמה האסטרטגית", היא אומרת. "השר לביטחון לאומי חייב להקים ועדת שרים בנושא אלימות שתכלול את שר הרווחה, שר החינוך, שר המשפטים ושר הבריאות. הובלנו בזמנו חקיקה שאסור לשאת סכין ומי שנושא - הסנקציה היא חמש שנות מאסר. דבר שני חייבים הסברה בבתי הספר. צריך ועד הורים שייכנס לתמונה ויעשה רעש בכדי שלא יישבו בשקט. את חבורות הנוער האלימות חייבים לפרק".

החשש הגדול הוא מה יקרה בעוד שבועיים, חודש, כשמקרה הרצח המזעזע של ימנו זלקה ז"ל יישכח בין מלחמה לעוד שערוריה?  הרי אצלנו לא חסרות סיבות לשינוי קצב החיים".