האלימות המשתוללת ברחובות ישראל בעת האחרונה אינה גל חולף ואינה מכת גורל. היא זוכה כעת לתשומת לב בעיקר משום שהגיעה לאזורים רגישים וחשובים במדינה. אך למעשה מדובר במשבר אסטרטגי מתמשך, כזה שנבנה כאן נדבך על גבי נדבך במשך עשרות שנים.
המחאה על האלימות בחברה הערבית: שיירות מהגליל ומהנגב עלו לירושלים למחות נגד מדיניות הממשלה // יוני ריקנר
הגיע הזמן לומר ביושר: הפשיעה והאלימות בתוך החברה הישראלית הן איום קיומי שאינו נופל בחומרתו מכל מלחמה צבאית שידעה המדינה מאז הקמתה. אלא שבניגוד למלחמה, כאן אין אויב חיצוני - אלא את ילדינו ואזרחינו, שאותם יש להציל לפני שיהפכו לאויב מבפנים, אויב לכל דבר, כלפי כל מה שאינו שלהם או אינו שייך להם.
הטרגדיה האמיתית היא האדישות. הציבור הישראלי, יהודים וערבים כאחד, סיגל לעצמו מנגנון הגנה מסוכן: כל עוד הקליעים אינם שורקים ליד חלון ביתנו, וכל עוד האלימות נותרת ב"מרחב הציבורי" של הכפר השכן, הרחוב המקביל או בית ספר שילדינו אינם לומדים בו - אנו ממשיכים בשגרה. אנחנו אולי מודאגים, לעיתים אף מזועזעים מהכותרות, אך לא באמת מרגישים מאוימים כל עוד הדם לא נשפך על מפתן דלתנו.
מחדל האלימות אינו מוגבל לבני נוער בשוליים או לשכונות מצוקה. הוא נוכח כמעט בכל פינה: בכנסת, בין המחוקקים והמנהיגים, מחוץ לבית המשפט העליון, כאשר נעשים ניסיונות לפרוץ לדיונים בכוח, ברדיפת אנשי תקשורת בבתיהם, ואף בתרבות הנהיגה בכבישים - במיוחד בפקקים ובעומסי תנועה. נדמה כי הנימוס מת, והבריונות תפסה את מקומו.
יותר מכל, המחדל הזה זועק בקרב כ-20% מאזרחי המדינה, שם הסטטיסטיקה מצביעה על נרצח מדי כ-24 שעות, אירוע ירי כל כמה שעות ועשרות פצועים מדי סוף שבוע. ובכל זאת, עבור רבים מדובר בלא יותר מ"רעש רקע" - תופעה שמתרחשת כביכול בשוליים הגיאו-חברתיים של החברה הערבית.
האחריות לכך היא קולקטיבית: מההורה שאינו מציב גבולות, דרך הרשות המקומית שמתקשה לתפקד באופן בסיסי, ועד לקברניטי הממשלה שמעדיפים להתגאות בהריסת בתים במקום להגיע לזירות רצח ואלימות.
האלימות הפיזית היא תולדה ישירה של אלימות מילולית ושל היעדר תרבות דיאלוג. כאשר מנהיגים ופוליטיקאים משתמשים במילים ככלי נשק, מסיתים נגד מוסדות, ארגונים או מגזרים שלמים למען מטרות פוליטיות צרות - הציבור מקשיב. בני הנוער מקשיבים במיוחד. עבור הקיצוניים שבהם, דברי ההסתה הופכים לנרמול של המעשה האלים הבא.
במשך שנים הובטח לחברה הערבית כי הפתרון לפשיעה טמון בהקמת תחנות משטרה ביישובים. ואכן, תחנות רבות הוקמו - אך התוצאה הייתה הפוכה ומדממת: מספר התחנות גדל, אך לצדו זינקו גם מקרי האלימות והרצח בעשרות ואף במאות אחוזים.
אזרחי ישראל זקוקים לא רק לאכיפת החוק, אלא גם לתוכניות עומק שיטמיעו תרבות של סובלנות, הכרה והוקרה של האחר, וחיזוק הכבוד ההדדי בין כל חלקי החברה. משום שבסופו של דבר, הפתרון אינו טמון רק בחוקים - אלא בבני האדם עצמם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו