מהו ישראלי? השאלות שחייבים לענות עליהן במיוחד בערב החג

איכשהו, בישראל נדמה שלכל יום עצמאות יש זהות ואופי משלו, ממש כאילו הוא מראה פניה של המדינה, שישראל לובשת בו את חג קיומה והיווסדה. אבל באמת שקשה לי לדמיין יום עצמאות סמלי ומורכב וחריג באופיו כמו יום העצמאות הזה.

יום עצמאות שבסיסו בעובדה שיש בו יותר שאלות, בהרבה, מאשר תשובות. והשאלות, אלוהים, הן שאלות קשות מאוד. אז נחגוג עצמאות, ובמקביל נצטרך להתחיל לעסוק בשאלות הקשות ביותר שבפניהן ניצבנו כמדינה, וגם כעם יהודי, מאז קום המדינה. כן, נדמה לי שאנחנו ניצבים ברגע הזה בזמן הישראלי.

האם ההכרה שמצב אחינו היהודים בתפוצות, ומצבה של ישראל, הם הגרועים והמסוכנים ביותר מאז השואה, תגרום לנו להכריע בתבונה בין הצדק הפרטי והפנימי של כל שבט וקבוצה ומחנה כאן, לבין הצורך להתגבש לקבוצה ישראלית אחת שסיכויי הישרדותה גדולים יותר?

האם נדע לקבל ולהכיל ולכבד ואפילו לאהוב את יהדותנו, כישראלים חילונים, מבלי שנחוש מאוימים מפני המרחב המשתנה והשמרנות והמסורתיות המתגברים באופן מובהק?

האם הזרם השמרני, אשר מתחיל לכרסם ולנגוס בתחושה של רבים כאילו צביונה הליברלי והאוניברסלי של ישראל משתנה לבלי הכר ומאיים על זהותם הישראלית, יידע לגלות הבנה ורגישות לצורך של הציבור הזה, ושל ישראל, לשמור על אופי מערבי ומרחב של חירות התנהלות גם מחוץ לנורמות השמרניות? זו שאלת יסוד שהתשובה לה תכריע, גם היא, את עתיד המקום הזה.

דרוש: איחוי פנימי

האם נצליח לגבש לנו, תוך כדי תנועה קדימה לעבר שיקום, תיקון ואיחוי פנימי, ובמהלך של התגוננות ממושכת מול האיומים ההיסטוריים שהעתיד מזמן לנו, נשמה ישראלית ויהודית אחת, מחודשת, שתזכור כי אין עם ישראל ואין גם תורת ישראל בלי מדינת ישראל? האם נצליח לאפיין לנו זהות מתחדשת בתום 78 שנים, שבסופן הגענו לנקודה אשר בה איננו מסוגלים להסכים עוד על הגדרת המושגים "מהו יהודי?" ו"מהו ישראלי?".

האם נכיר בכך שהרכבה הדמוגרפי של ישראל דורש עדכון גם באופייה ובהגדרותיה ובהסכמות הפנימיות בינינו? או שכל מחנה יתבצר מאחורי חומות רצונותיו ויוביל בהכרח לפירוד ולפירוק החברה הישראלית?

האם נצליח להסכים לנסח מחדש את החוזה בין אזרחי המדינה לבין הדמוקרטיה שלה, וגם בין הדמוקרטיה הישראלית המתחדשת והמתעדכנת והמשתנה לבין צורכי ואמונות ותפיסות הציבור כאן, מבלי להכחיד אותה, או לשנות אותה עד לדרגה שישתנה אופייה בדרך שיהפוך אותה לנכה, מצומצמת או חלשה מכדי שיובטח חוסנה?

לבחור בעתיד

האם נצליח להצעיד את המקום הזה לעבר השלב הבא באבולוציה ובהתפתחות ההיסטורית שלו, או בדומה לשני הבתים הקודמים גם בזה ימאס הדור השלישי ויבכר גולה או בידול ובידוד בגטאות - בישראל או בנכר?

האם נצליח להגיע לעידן של הדור הרביעי ונאפשר לו לעצב ישראל שפניה לעבר קדמה והתפתחות ויתרון מובנה על מרבית עמי ומדינות העולם, או שנשקע לתוך בינוניות והרסנות פנימית שסופן הפיכתנו למדינה שחסרונותיה גוברים על מעלותיה ויתרונותיה היחסיים?

האם נבחר בעתיד, מתוך כבוד להווה המתהווה וללקחי העבר, ולא מתוך התעקשות נחרצת ולוחמנית על מסלולים פרטניים של צדק שאליהם כל קבוצה מושכת כאן, כאילו מדובר היה בתחרות משיכת חבל, שבה כל האנרגיה הלאומית הפנימית שלנו מרוכזת במאמץ להצליח להפיל אפיים את הקבוצה שמנגד? נדמה שעיקר מאמצינו הפנימיים מרוכזים באותה משיכת חבל, של סכסוך, שגובה מאיתנו את כל כוחנו. והיא גובה, ומחלישה, ומסוכנת לנו מאוד.

להתגמש ולהתחדש

ובעיקר, האם נזהה את העובדה שאנחנו הדור שהגשים את חלום הדורות ואת חזון האבות ונבחר, בתום אלפיים שנים, להקים את הבית השלישי של היהודים מאז היווסדנו?

האם נזכור ונבין שאנחנו בסך הכל 15 מיליון יהודים בעולם, ושבמציאות המתהווה בעולם סביב בית ליהודים הוא הערובה היחידה לכך שלא תהיה שואה שנייה? האם נוותר על החלום וננטוש את ההבטחה וננסה את גורלנו בקרב הגויים שוב? ואולי נתפצל פה לשתי מדינות, כמו בעבר, עד לחורבנה של כל אחת בנפרד ושתיהן ביחד?

צומת הדרכים ההיסטורי שבו אנו עומדים דוחק בנו להכריע בשאלה הקשה מכולן: על מה כל אחד מאיתנו מוכן לוותר מהקדוש והחשוב לו לטובת קיום המקום הזה? ואם לא נתחיל לוותר פה זה לזה, ולהגמיש ולהתגמש, תוך הבנה של זולתנו ואחינו, שאם לא נוותר על מה שקדוש ועקרוני לנו, ניוותר כולנו בלי מדינה, ונעמיד את כל העם היהודי בסכנה. זו העת לוויתורים ולפשרות. התחדשות מתוך גמישות היא המשימה הלאומית שלנו. והיא הקשה ביותר שנדרשנו לה מאז ה' באייר תש"ח.