יש דברים שלא כדאי לומר למשפחה שכולה

השבוע, כשתגיעו לבתי העלמין לעמוד לצד המצבות השטופות, ליבכם ירטוט ועיניכם ידמעו.

מתחת לכל מצבה טמון אדם צעיר או מבוגר, ילד או ילדה, משפחות שלמות לפעמים. כאלה שנרצחו בפיגוע בדרך לעבודה, או במסיבה כשהלכו לרקוד.

חלקם חיילים בני 18 שחייהם רק התחילו, אפילו צעירים יותר שלא הספיקו להתחיל לחלום. כל מצבה כזאת היא חיים שנהרסו, חיים שזקוקים לשיקום עמוק. ואתם באים.

מי יודע כמה מצבות יתווספו ביום הזיכרון הזה.

הציעו מילה טובה

אבל אתם תהיו שם בליבכם ובכל אהבתכם לאלו שהלכו לעולם אחר ולא ישובו עוד.

ומה בפיכם? מה תאמרו לאלו שהם בעלי הבית על המצבות האלו, ביום הנורא בחייהם, יום הזיכרון?

ביום הזיכרון אנחנו באים לעמוד ליד קברי בנינו, אך עבורנו כל יום הוא יום זיכרון. בכל יום אנחנו בוכים, מתקשים להאמין שהילד או הילדה או ההורה הצעיר או התינוק שנהרג בטרם עת לעולם לא יהיו איתנו שוב.

אנחנו מגייסים את החיוך העצוב כדי לעמוד שם, מחובקים, לשיר ולדבר, לקרוא פרקי תהילים ולספר עליו. אחר כך הולכים ומתכנסים באיזה בית או מסעדה וממשיכים הלאה ליום העצמאות.

מה תגידו לנו? אתחיל בבקשה מה לא להגיד: אל תגידו את מה שאנחנו גם ככה מרגישים. אל תגידו כמה כואב, חיים שנגדעו, כמה עצוב, נורא, אתם גיבורים.

אל תגידו "עוד מעט תחיית המתים ואתם תיפגשו שם", אל תגידו "הוא מלאך בשמיים ששומר עליכם". אל תגידו "הזמן ירפא אתכם" (זה נכון גם לשבעה, כמובן).

אל תגידו "עוד מעט תחיית המתים ואתם תיפגשו שם", אל תגידו "הוא מלאך בשמיים ששומר עליכם". אל תגידו "הזמן ירפא אתכם" (זה נכון גם לשבעה, כמובן)

הכי טוב פשוט לשתוק, ולהציע חיבוק אוהב, אפשר ללחוש באוזן שלעולם לא תשכחו אותו כי זה מה שאנחנו רוצים, שיזכרו, לא רק ביום הזיכרון גם בכל יום ויום.

ואחר כך, אם אתם מצטרפים לטקס המשפחתי, הציעו מילה טובה משלכם עליו או עליה, מה הוא היה בשבילכם בחיים האלה, מה תרם לכם הסיפור שלו, איך תזכרו אותו ומה תלמדו עליו, זה ישמח אותנו. אולי תכתבו עליו שיר או סיפור, תכינו סרטון מהחיים המשותפים שלכם איתו או איזו השראה הוא נתן לכם, משפט או פסוק מדבריו. הפכו אותו לשלכם.