משימה בלתי אפשרית? הניסיונות להגיע למחוללי ההתפרעויות בגבעות

בשבועות האחרונים, על רקע גל האלימות הפוקד את יהודה ושומרון, חזרו להישמע קולות במערכת הביטחון הדורשים להחזיר את השימוש במעצרים מנהליים כלפי יהודים שיש סימנים לכך כי בכוונתם לפגוע בפלסטינים. שר הביטחון ישראל כ"ץ, שביטל את הכלי הזה עם כניסתו לתפקיד, מתנגד לכך באופן חד־משמעי. לשיטתו, הדרך לבלימת האלימות עוברת דרך הפניית הנערים לעשייה חלוצית וחקלאית.

לתוך המציאות הזו נכנס אל"ם (מיל') אביחי תנעמי, שמונה ביוני 2025 לתפקיד הפרויקטור של שר הביטחון לטיפול בנערי גבעות. תחתיו הוקמה מנהלה ייעודית במשרד הביטחון, שאמורה לתאם בין המל"ל, השב"כ וגופי הרווחה. תנעמי, איש חינוך המגיע מהשטח, נכנס לתפקיד במטרה לנתב את האנרגיה של הנערים לכיוון חיובי ולהחזיר את האמון בינם לבין מערכת הביטחון – משימה שבשטח נראית כמעט בלתי אפשרית.

המנהלת שבראשה עומד תנעמי לא הוקמה בחלל ריק. היא מהווה זרוע ביצועית של משרד הביטחון שנועדה לתת מענה הוליסטי לנוער בסיכון ביו"ש. תפקידה המרכזי הוא לשלב את הנערים בחוות חקלאיות קיימות ולהקים חדשות, לספק להם מסגרות לימודיות ותעסוקתיות, ולשמש גורם מתווך בין "נוער הקצה" לבין זרועות האכיפה והמנהל האזרחי.

התקציבים המוסטים למנהלת נועדו להוכיח כי ניתן לצמצם את החיכוך בשטח דרך כלים אזרחיים, אך במערכת הביטחון יש מי שסבורים כי ספק אם המהלך יצליח לבלום אירועי אלימות בזמן אמת ללא שימוש בכלים ביטחוניים.

מנחם בן שחר, איש חינוך המלווה את הנערים במשך שנים, טוען כי הבעיה עמוקה יותר מכל תוכנית ממשלתית: "המשימה היא לגרום לנוער להבין שהוא לא צריך לקחת את החוק לידיים, אבל הבעיה היא שזה יושב על שורש אמיתי. כל עוד לא מטפלים בשורש, לא יפתרו את הסימפטומים".

"לדפוק על השולחן"

למרות הרקע החינוכי של תנעמי, הביקורת בשטח הולכת ומחריפה. ידידיה אמסלי ממנהלת "גבעות החזית" מתאר פער עמוק בין דמותו של תנעמי לבין השפעתו בפועל: "הוא בן אדם טוב, מחנך בנפש, אבל יכולת ההשפעה שלו היא מקומית בלבד".

הביקורת המרכזית נוגעת להיעדרותו של תנעמי ברגעי האמת מול גופי האכיפה. בגבעות מצפים ממנו לגלות אמפתיה ולתפקד כגורם מתווך ואקטיבי ברגעי משבר - כמו פינוי גבעה או החרמת עדר על ידי כוחות צה"ל והמנהל האזרחי.

העובדה שתנעמי לא "דופק על השולחן" מול הצבא ברגעים אלו יוצרת תחושת נטישה. מבחינת הנערים, אם הפרויקטור לא משמש להם ככתובת וכאיש קשר מול כוחות הביטחון כשהם מרגישים נרדפים, אין להם כל צורך בו. כתוצאה מכך רבים מהם מסרבים כיום להיפגש איתו, כשהם רואים בו זרוע נוספת של המערכת ולא גשר לפתרון.

מעגלי ההתפרעות

לפי הערכות גורמי הביטחון מפת הפעילות של המתפרעים מורכבת משני מעגלים. המעגל הראשון כולל כ־70 צעירים, תושבי האזור, המהווים את הגרעין הקשה שמוביל את מרבית ההתפרעויות. אליהם מצטרף מעגל שני, רחב יותר, של כ־200 נערים המגיעים דווקא ממרכז הארץ ולא מקרב ההתיישבות ביהודה ושומרון. נערים אלו, המגיעים ל"גבעות" לפרקי זמן משתנים, הם שמנפחים את שורות המשתתפים באירועי החיכוך.

במערכת הביטחון מצביעים על כך שמי שמנהל אורח חיים חקלאי יציב נוטה פחות לאלימות. "מי שיש לו עדר ויש לו עבודה, יש לו מה להפסיד", אומר גורם בשטח. אך כאן נעוץ הפרדוקס: כאשר המנהל האזרחי מחרים עדרים בטענות מנהליות, הוא פוגע בדיוק בבסיס שאמור להרחיק את הנערים מהאלימות, ודוחף אותם בחזרה אל הקצה.

דורשים הכרה

תנעמי לקח על עצמו תפקיד חשוב, מהרגישים במשרד הביטחון כיום, אך ייתכן שמדובר במהלך שנועד לכישלון. השינוי המיוחל לא יגיע כל עוד הנערים הללו לא יקבלו את המענה שהם דורשים - הכרה וביטחון. אולי המנהלת תצליח להגיע לכמה נערים בודדים ולשקמם, אך האידיאולוגיה שמזינה את השטח לא תמות כל כך מהר.

כל עוד ישנם תושבים ביהודה ושומרון שמרגישים כי המערכת מפקירה אותם לגורלם, וכל עוד ישנם גורמים שנותנים לנערים הללו גיבוי לקחת את החוק לידיים - האירועים האלימים ימשיכו להכתיב את סדר היום. תוכניות חינוכיות, יפות ככל שיהיו, לא יוכלו לכבות את האש כל עוד השטח מרגיש בוער ונטוש.