עד שכבר נראה היה שהציבור בישראל שחוק מסערות תקשורתיות זניחות, שמחלקות אותו באופן אוטומטי למחנות בעד ונגד - הגיעה סערת האינשאללה שמסרבת לדעוך.
לפני כמה שבועות מגישת רשת 13 לוסי אהריש קוממה עליה חלק מהציבור היהודי בישראל, אחרי שקראה לאזרחי ישראל הערבים לצאת ולהצביע. אבל התוכן של דבריה לא באמת היה העניין. הרי במערכות הבחירות האחרונות השקיע מחנה השמאל כספים רבים בקמפיינים שהופנו לציבור הערבי ושעודדו אותו לצאת להצביע. ובכל זאת, אמירת המילה "אינשאללה", כפי שביטאה אותה אהריש בהגייה הערבית, תוך הדגשת המילה "אללה" - היתה מוחצת.
האמירה הציתה גל של מחאות (מכוערות וחסרות טעם) מתחת לביתה של אהריש, שבו היא מתגוררת עם בן זוגה ובנה, וחידדה שוב את הפערים בין המחנות בשיח הרשתות. נראה שדווקא היותה של אהריש חלק בלתי נפרד מהחברה בישראל - נשואה לשחקן צחי הלוי, הדליקה בעבר משואה - עוררה עוד יותר את התרעומת. בציבור הזועם הכחישו שזה קשור למילה בערבית, אבל די ברור שהסיבה למה שרבים זיהו כהתרסה היתה ההיגוי של המילה.
מתי זה באמת התחיל
ב־7 באוקטובר, כך מעידים ישראלים רבים, הפכה השפה הערבית לטריגר (אלמנט המציף טראומה). השפה, שהיתה עד לפני כמה עשורים בשימוש של הרוב היהודי בישראל, נעשתה לשפת טרור, שמייצגת רק אלימות ופחד. אבל האם היא היתה הופכת לטריגר ללא הפרויקט הציוני ארוך השנים לעקירתה מהמרחב שאליו היתה שייכת מאז ומעולם?
כאן, במסגרת ה"דבר עברית" של העשורים הראשונים להקמת המדינה, הוכחדו כל השפות, אבל הערבית במיוחד. היה חשוב לקברניטי המדינה להעלים את השפה הערבית מפיהם של מי שדיברו בה מאות שנים. זה היה חלק מהמחיקה של כל דבר בעל ערך, שהיהודים ממדינות ערב הביאו עימם. הממסד האשכנזי בארץ יצר מצב שבו דיבור בשפה הערבית ייצג נחיתות תרבותית והוביל לתחושה של בושה בקרב הדורות הבאים, גם אלה שכבר נולדו בישראל.
הבושה בדיבור בשפה הערבית הפכה למדיניות שהובילה, בין היתר, להיעלמות של כל הניבים הייחודיים של השפה - אלה ששימשו את הקהילות היהודיות ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה וביטאו עושר תרבותי ורעיוני נדיר.
הממסד המפא"יניקי היה אמון על הסדרת היחסים החברתיים בין קבוצות האוכלוסייה בארץ. מה שהניע אותו היה לא רק תפיסות גזעניות, אלא גם חשש אמיתי שהמדינה תהפוך למזרח־תיכונית, והוא יישאר מיעוט בעל השפעה מינורית על התרבות. לכן הוא פעל ככל יכולתו כדי למנוע קשר בלתי אמצעי או בריתות בין היהודים יוצאי מדינות ערב לבין הערבים שחיו בארץ ישראל באותה תקופה.
קשר בין־ערבי מהסוג הזה משמעותו תחושת יכולת של המהגרים החדשים ממדינות ערב, ואף שימוש בכישורים וביתרונות שהביאו עימם – דבר שעשוי היה להציב אותם בעמדות מפתח מדיניות ופוליטיות. ואולם להנהגה היה חשוב להשאיר אצלה את כל הקלפים (והמשאבים) ובמיוחד את השליטה, ולהפוך את המזרחים לתלויים לגמרי בממסד ולחסרי אמצעים ויכולת. כך, באופן טבעי, סומנה השפה הערבית כאבן נגף.
מאוחר יותר יחידות המודיעין הביטחוניות, שהתבססו על הבקיאות של מזרחים בשפה ובתרבות הערבית, הקנו להם דומיננטיות מסוימת. הם איישו תפקידים רבים והפכו לנכס משמעותי עבור היחידות שבהן שירתו.
אבל ככל שהיחידות התפתחו והמוניטין שלהן עלה, כך חלה ירידה משמעותית במספר המזרחים ביחידות אלה. יותר ויותר אשכנזים החלו ללמוד כבר בתיכון את השפה הערבית כהכנה לשירות במודיעין, בעוד צעירים מזרחים ידעו פחות ופחות את השפה מהבית ובאופן מובהק לא נותבו ליחידות המודיעין. הערבית הלכה ונעלמה עם הדורות של יוצאי מדינות ערב, מרבע דוברי ערבית בדור הראשון לאחוז אחד בלבד של דוברי ערבית בדור השלישי.
על פי נתונים של מכון ון ליר מ־2015, רק 10% מהיהודים מעידים על עצמם שהם יודעים ערבית ואחוזים בודדים יודעים לקרוא בערבית. מחקר של עמותת סיכוי מ־2018 הראה כי 8.6% מהיהודים מעל גיל 20 הם בעלי ידע בערבית, ורק 1.6% ציינו כי רכשו ידע בסיסי בערבית בבתי הספר. ברוב המכריע של בתי הספר התיכוניים אין מגמת ערבית. במקביל, ניכרת מגמה שבמסגרתה הערבים בישראל פחות ופחות מדברים עברית. הערבית היא השפה השלטת ביישובים הערביים וברשתות החברתיות, והאינטראקציה בין יהודים לערבים ירדה משמעותית במהלך השנים.
חלק מהסיפור היהודי
שפה היא תרבות, היא ידע, היא משאב אישי ואנושי, מעבר להיותה אמצעי ליצירת קשר. ברור ש־7 באוקטובר יצר טראומה שקשורה גם בשפה הערבית, אבל אם השפה היתה חלק מהמרחב הציבורי שבו אנחנו חיים, ההתמודדות עם הטראומה היתה כנראה שונה באופן מהותי. הסכסוך המתמיד בין יהודים לערבים, אם בישראל ואם בעולם, לא היה חייב לייצר איבה של היהודים כלפי השפה הערבית עצמה.
עד היום מתייחסים בישראל לשפה הערבית כשפת האויב, אבל השפה הערבית היא השפה שלנו, המזרחים, של ההורים שלנו, של המשפחות שלנו. אפילו הרמב״ם כתב בערבית, הרב עובדיה יוסף האזין לשירים בערבית. האובדן של השפה הערבית במזרח התיכון הופך אותנו מהילידים שאנחנו לאורחים באזור הזה, לקולוניאליסטים אירופאים. מעבר לעובדה שזה לא הסיפור היהודי, שכן היהודים היו חלק מהאזור הזה מאז ומעולם - חוסר ידיעת השפה הוא נכות מסוימת שאנחנו, ברוב יהירותנו, לעיתים אפילו מתגאים בה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו