קיום שברירי: יש לה אמא ועוד היא בוכה?

מה היה משפט שסבא שלי אמר ולא הצליח לסיים בגלל בכי של אהבה והתרגשות, זה גם היה משפט שאנחנו הילדים אמרנו וחזרנו עליו בצחוקים. לא הבנו אותו באמת. "יש לה אמא ועוד היא בוכה?"

בערב ליל הסדר 1946, תש"ו, סבא שלמה קור היה עסוק. אחרי המלחמה גרמניה חולקה בין בעלות הברית המנצחות, כך שהיה חלק בריטי, חלק אמריקני וחלק רוסי. העיר מינכן היתה המרכז של החלק האמריקני, ובנציבות תנועת בית"ר של החלק האמריקני ששכנה שם, סבא שלמה התרוצץ במסגרת השליחות החדשה שאליה גויס: ממונה על קליטת פליטי השואה והכשרתם לעלייה למולדת. התנועות הציוניות ריכזו כל אחת בנפרד את העלייה לארץ.

תוך כדי הכנות, סבא נתקל באישה צעירה יושבת ומתייפחת ושאל את אנשיו: מה קרה לה? "היא קבעה עם אמא שלה שייפגשו פה", הסבירו לו על הפליטה שהגיעה מצ'כיה ושרדה במלחמה, "ואמא שלה לא הגיעה".

"יש לה אמא ועוד היא בוכה?" הפטיר סבא שלמה והמשיך בעבודה. אבא שלו נשרף בבית הכנסת בזמן תפילת מנחה כבר בראשית המלחמה, ואמו נרצחה ביער רומבולה עם רוב יהודי ריגה בירת לטביה זמן לא רב אחר כך - הוא ידע להעריך הורים חיים. אולי הוא קינא בסבתא, שאמנם איבדה את אבא שלה ואת שני אחיה אבל נשארו לה אמא ואחות, אולי הוא אמר את המשפט בשמץ ביקורת ואולי בפרספקטיבה. הוא בטח לא חשב על זה יותר מדי, ולא דמיין שזה יהפוך למטבע לשון משפחתי.

קרם בוואריה

יום אחד, כאשר ביקר סבא במחנה פלדפינג (Feldafing) בבוואריה כדי לשוחח עם הבית"רים ולהתרשם מהפעולות, סבתא שמעה את החברות מתכוננות לביקור ועושות חיקויים של שלמה קור - איך הוא מדבר, איך הוא הולך. היא לא הבינה על מי הן צוחקות, והן לא הבינו איך היא לא נתקלה עדיין באייקון התרבותי הזה וממש לא האמינו.

עד שהתחיל המסדר והוא עבר בין כולם ופגש גם אותן, ולתדהמת הבנות ניגש אל סבתא ושאל אותה: מה קורה? איך הסתדרו הדברים עם אמא מאז ליל הסדר? בתום המסדר היא נדהמה כשהוא יצא והן אמרו לה שזה הבחור, אבל הן ממילא לא האמינו לה גם אחר כך.

מצחיק אותי לחשוב היום שאחד הקינוחים שסבתא הכי אהבה להכין היה מוס בוואריה. בעצם זה אנחנו אהבנו שהיא הכינה את הבוואריה הזה. מעניין שהיא אף פעם לא אמרה שזה גם שם של חבל ארץ שהיה בו מחנה עקורים נורא, היא רק דיברה עליו בתור קינוח לבן. פעם, למחרת מסיבת חנוכה אצלם בבית, הגענו לרופא הילדים שלנו - שהכיר את סבא עוד מריגה ולכן קיבל מטופלים רק בקופת חולים לאומית - עם כאבי בטן קשים. הייתי אולי בת 8. הוא שאל מה אכלתי אתמול ואמרתי שמונה בוואריה. זה הצחיק אותו וחזרנו הביתה.

לעלות ולקלוט

כאשר הוקמה המדינה, פורקו המחנות השונים וחניכי בית"ר יצאו ברכבת ממינכן למרסיי ומשם באונייה לארץ. סבא פיקד על אחת האוניות. במקרה, יצא שהוא מפקד על האונייה שעם חניכיה נמנתה גם סבתא. לימים, אמא של סבתא עלתה גם היא לארץ והיא חיה בינינו עד גיל 90, גם לה קראנו סבתא; גם אחות של סבתא עלתה אבל ירדה לקנדה, וסבא לא סלח לה מעולם. היא הקימה שם משפחה שמדי פעם הגיעה לבקר. הסתכלנו עליהם תמיד כעל מי שמפסידים את כל הכיף המשפחתי.

ב"יומן המלחמה: תש"ח-תש"ט" שכתב דוד בן־גוריון (הוצאת משרד הביטחון), הוא מזכיר את סבא שלמה וכותב כי הציע לו חופש מהצבא, והציע לו תפקיד בקליטת העלייה. אבל סבא שעלה והתגייס לצבא יחד עם חניכיו הרבים סירב לחופש, וגם לתפקיד, ואמר "באנו ארצה בשביל להילחם, לא בשביל קליטה". את השיחה עם ראש הממשלה הראשון ניצל כדי להפנות ביקורת קשה לאופן שבו מטופלים העולים החדשים שהגיעו ארצה אחרי שאיבדו הכל: "מפרידים בין חברים, בין איש ואישה, מפרידים החפצים מבעליהם".

אפס קורבנות, מקסימום דאגה לזולת.

לבכות כדי לצמוח

קו ישיר מוביל אותנו מליל הסדר שבו אנחנו יושבים יחד משפחות ושכנים שחולקים קורבן פסח ולחם עוני, אל יום הזיכרון שבו אנחנו מתייחדים עם שואת אירופה, מצדיעים לגיבורים שנרצחו וששרדו. הגורל המשותף הביא אותנו למדינה שהיא בית, קיבץ עם שהוא משפחה.

מי שאין לו משפחה ואין לו בית, יודע להעריך את הנכסים האישיים האלה. מי שיש לו, שוכח לפעמים כמה הקיום שלהם רגיש ושברירי. יש לך אמא ואת רבה איתה, יש לך אח ואתה חושב שהוא צריך טיפול, יש לך אישה אבל יכולת למצוא טובה יותר. יש לנו משפחה ועם ומדינה, עדיף לבכות כדי לצמוח. הלוואי שנשמור על היקר לנו מכל משמר, כי כלום לא מובן מאליו.