כמו בימי הקורונה הרחוקים, גם כאן, תחת מתקפת טילים מתנהל לו ויכוח ציבורי סביב שאלת ההתקהלויות, ומתמקד,איך לא, בהפגנות מול תפילות.
לכאורה מדובר בעימות בין זכויות: חופש המחאה, וחופש התפילה, אך בפועל, נדמה שהשיח מונע מפוזיציה של מחנות שמתעלמים באופן בוטה מסיכון חיי אדם.
לא מדובר בעניין עקרוני ומופשט, אלא בשאלה מעשית ופשוטה: האם נכון לאפשר התקהלויות כאשר קיימת אפשרות, ולו הקטנה ביותר, לסיכון חיי אדם? התשובה, בעיניי, עיני אב שכול, חייבת להיות חד-משמעית.
חיי אדם אינם כלי במשחק של איזונים בין רשויות, ואינם קלף במאבק בין מחנות. גם אם מדובר בקול בודד מצד גורמי מקצוע מפיקוד העורף המתריעים מפני סכנה, האחריות הציבורית מחייבת לעצור, לבחון, ולהעדיף זהירות. במדינה שחוותה אובדן כה כבד בשנים האחרונות, אין לנו את הפריבילגיה להמר על חיי אדם.
המסורת היהודית קובעת בפשטות: “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם”. לא מדובר בהמלצה מוסרית בלבד, אלא בציווי מחייב. גם ההלכה עצמה מבהירה כי פיקוח נפש דוחה שבת, (ולא ההחלטה על סיכון חיי אדם דוחה שבת) קל וחומר שהוא דוחה התקהלויות, תפילות או הפגנות. באותה רוח, המשפט האזרחי המודרני מציב את הזכות לחיים כ"זכות היסוד הראשונה במעלה".
ולמרות זאת, נדמה כי משהו בתודעה הציבורית השתנה. השנתיים האחרונות, על הכאב והמתח שהביאו איתן, יצרו שחיקה מסוכנת בערך חיי האדם. השיח הפך מחנאי יותר, חד יותר, ולעיתים גם אדיש יותר להשלכותיו. במציאות כזו, קל להיגרר למהלכים של “דווקא”, של התרסה, של הוכחת נקודה גם כאשר המחיר עלול להיות כבד מנשוא.
אבל המחיר הזה איננו תיאורטי. הוא איננו מופיע בדוח"ות או בכותרות בלבד. הוא מתבטא בדלת שנפתחת, בבשורה שנמסרת, במשפחה שחייה נעצרים ברגע אחד. מי שחווה אובדן יודע שאין דרך חזרה. אין תיקון. יש כאב וגעגוע אינסופיים ובלתי נסלחים.
לכן האחריות מוטלת על כולם. על מקבלי ההחלטות, על מערכת המשפט, על הנהגה דתית ועל מובילי דעה מכל צד ומחנה. האחריות היא לא רק לפעול לפי החוק או לפי הזכות, אלא גם לשאול מה נכון, מה זהיר, ומה מונע את הסיכון המיותר הבא.
לפני כל אישור של התקהלות בעת סכנה, לפני כל דרישה ציבורית בנושא, ולפני כל הכרעה עקרונית על כמויות וכינוסים, יש לעצור לרגע, לדעת שמאחורי המילים הגדולות עומדים בני אדם. ולזכור שהשאלה איננה מה מותר, אלא מה נכון.
אני כותב את הדברים מניסיון אישי. ולכן הקריאה שלי איננה נוקטת עמדה פוליטית על האיזון הנדרש בין הרשויות. הקריאה שלי היא אנושית ובסיסית, חזרו בכם, לא מתוך חולשה וכיפופי ידיים, אלא מתוך אחריות ואיכפתיות. אל תתערבו, וצייתו אך ורק לשיקולים המקצועיים של פיקוד העורף. שנדע חיים.
הכותב הינו אב שכול, שבנו יהונתן לובר ז"ל נפל במלחמת חרבות ברזל, ומנהל תאטרון אספקלריא
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו