לאן עפים המפגינים כשקפלן קופא?

דווקא בחסות המלחמה והמצב הלא נורמלי, נראה על פניו שהחברה בישראל חזרה להיות נורמלית, והסולידריות האזרחית הרבה יותר מורגשת. נכון, היו הטרדות של כתבות ערוץ 14 במקלט ב״הבימה״ ומרדכי דוד עדיין בפעולה, אבל בסך הכל נראה שמרבית החברה חוזרת לשגרה. זה קרה עוד לפני המלחמה. אולי זאת החרדה. אבל אולי, רק אולי, קצת נמאס לנו להיאבק זה בזה אחרי יותר מחמש שנים. אולי אנחנו מבינים קצת יותר למה כל אחד מגיב בדרך כזאת או אחרת, ואנחנו קצת פחות שיפוטיים.

כמעט בלי שנשים לב, מחאת קפלן נעלמה כליל. במשך תקופה ארוכה הרחובות בערו. כל מי שהיה לו קצת זמן פנוי הצטרף. רף האלימות זז בכל פעם קצת מהקו האדום. מחנה השמאל כנראה היה צריך יותר ויותר את האקסטרים כדי להרגיש שהוא קיים. כשהתחילו סימני השחיקה של המחאה, המובילים שלה עברו לשורה אחורית והדמויות התחלפו.

בשורה הראשונה נעמדו דמויות שהיו מזוהות עם מטה משפחות החטופים. את האנשים האלה לא היה אפשר לתייג כפריבילגים. עם טקסטים מהוקצעים של ביקורת פוליטית על צעדי הממשלה בכל תחום אפשרי, הם החזירו למחאה קהל שכבר התעייף. הכל הפך להיות קשור בחטופים, כך שהחזרתם היתה מכת מוות למחאות. 

המשקל חוזר לפוליטיקאים

כל חסימות הכבישים, המדורות, ההפגנות האינטנסיביות, הרדיפה של דמויות ציבוריות, המצור על בית ראש הממשלה. הכל נפסק, ולא בגלל המלחמה. גם צינור הכסף שהגיע בעיקר מארה"ב נסגר, והארגונים החלו נעלמים בזה אחר זה. רק לפני כשבוע הודיע ארגון ״מטה המאבק - חופשי בארצנו״ שארגן הפגנות נגד הרפורמה המשפטית, על סיום פעילותו כגוף מחאה והסטת תשתיות הארגון לעידוד הצבעה למחנה הליברלי. זאת כנראה גם החלטה פוליטית - המשקל חזר אל הפוליטיקאים. הבחירות בכל זאת ממשמשות ובאות, ובסוף כל המהומה חייבת להיות מתורגמת למנדטים.

המוחים ומנהיגי המחאה ניסו ליצור מצג שווא שהציבור איתם. זה היה מאמץ מיוזע שניכר לעין, אבל הציבור לא הגיע, אפילו לנוכח ההתכחשות המתמדת לכך שמדובר במחאה של השמאל. מובילי המחאה, שהפכו כבר מזמן לגיבורי השעה, התפזרו לכל עבר (כולנו יודעים מי הם). היום חלקם מתכנסים למפלגה אחת: מפלגת הדמוקרטים. היחידה שמוכנה לקרוא לעצמה מפלגת שמאל. שאר המנהיגים פשוט התפוגגו, מתעסקים בעיקר בביקורת ברשתות החברתיות בסוגיות שבמחלוקת, כמו תקציב המדינה וגיוס חרדים.

התקשורת לא יודעת איך להכיל את המתרחש. עצם המחשבה על יותר סולידריות בחברה מעוררת בערוצי המיינסטרים תחושת קבס. השנאה לנתניהו ופרקטיקת הביוש של תומכיו נראתה כמו מדורת שבט מבטיחה. אבל האש דועכת וכעת צריך להתמודד עם הגיצים, כלומר, התפוררות המחנה. לאור ההצלחות, בערוצים השונים עושים כל מאמץ לרפות את ידי הצבא, להוריד את האוויר לציבור.

מי שידליק את הטלוויזיה וייפול על אחד מהפאנלים, עלול להשתכנע שהמלחמה מיותרת ואיראן מנצחת, שאין לנו סיכוי. והממשלה? היא בוזזת ומעבירה לחרדים שלא אכפת להם בכלל מהציבור הכללי והם אנטי־ציונים, לא לומדים ליבה ויובילו אותנו לתהום.

ברוח הזמן השתנתה גם הטרמינולוגיה, וגיבורי המחאות האזרחיות, כמו גם תומכיהם בתקשורת, הפכו להיות מתנגדי משטר. ממש כמו באיראן. צריך הרבה דמיון כדי לשכנע אותנו שגיא פלג, עיתונאי בכיר בערוץ 12, הוא מתנגד משטר. או לחלופין, שקמה ברסלר, שהגדילה לעשות וצייצה: ״האייתוללות תקפו הלילה בכנסת״, על העברת התקציב על ידי הממשלה. אבל הדמיון עובד שעות נוספות במשרדי הפרסום, שהפיקו בשנים האחרונות קמפיין אחרי קמפיין.

עמומים, נמאסתם

בקרב מפלגות השמאל־מרכז יש עמימות ביחס לאידיאולוגיה המדינית שלהן, ולא במקרה. מאז שנות ה־90, השמאל בורח מאמירות מדיניות נחרצות. גם במחאות זה בא לידי ביטוי: ב־2011 היתה זו אג'נדה חברתית כוללנית, בלשון המעטה, ובשנים האחרונות זה ״רק לא ביבי״. מאז 7 באוקטובר, נראה שהמצב אפילו החמיר. אם בעבר "שתי מדינות לשני עמים" היתה אג׳נדה לגיטימית בעיני רבים, היום רק מעטים מאמינים שזה אפשרי. והמפלגות מתנהגות בהתאם ומסרבות להתחייב על אג׳נדה. גם השאלה החוזרת לגבי ישיבה עם המפלגות הערביות לא מקבלת מענה, אף שברור שאם לא ביבי - אז אין ברירה אחרת.

בסופו של דבר, מה שיש לשמאל להציע זה דווקא אידיאולוגיה. אם השמאל יציג חזון מדיני, הוא עשוי לדבר אל ציבור שחרד למשל מהסטגנציה הקיימת, ולהפיח תקווה בחלק אחר מהאנשים. אולי אפילו לסחוף. אבל בשביל זה מישהו צריך להגיד משהו. אפשר לראות, למשל, איך המחאה מתרגמת את עצמה לאלקטורט רק במפלגת הדמוקרטים. הרי מלבד יאיר גולן, כל ראשי מפלגות האופוזיציה מקבלים צמרמורות רק מלשמוע את המילה שמאל.

גם הקמפיין של איזנקוט תופס תאוצה והוא עולה בסקרים בכל הערוצים, בין היתר משום שהוא היחיד מבין המתמודדים על ראשות הממשלה שבראיון ל"פגוש את העיתונות" דיבר בכנות על ישיבה בקואליציה עם המפלגות הערביות. בתוך חודש וחצי איזנקוט הצליח לגייס 3.6 מיליון שקל, בין היתר מאנשי עסקים בכירים כמו איל ולדמן ומבני משפחתו של רונן בר, ראש השב״כ היוצא.

איזנקוט גם לא פסל ישיבה עם נתניהו. ״אם הציבור יבחר בו, נדבר שוב״, אמר לפני כמה חודשים בראיון ב־103fm. זאת היתה הופעת הבכורה של הציבור אחרי התעלמות ארוכת שנים. אבל לפניו היה זה בני גנץ שהעז ושבר את חומת החרם (בפעם השנייה) על נתניהו, ובד בבד גם את החרם על ערוץ 14. בתוכנית "שיחה" עם עודד הרוש הוא פרש את תפיסת עולמו בפני ציבור שאפילו הוא היה רגיל להתעלם ממנו.

הרעיון שמאחד בשנים האחרונות את גוש האופוזיציה, ״רק לא ביבי״, נסדק. בעידן שאחרי ברית האחים, מעניין לחשוב מה יהיה הרעיון הבא שיארגן סביבו את מפלגות הגוש.