בעלי הלולים בצפון: "עד שהתחלנו לנשום, הכל חזר. האמון שלנו נשחק"

בכניסה למושב דוב"ב, ירון יקוטי עוצר אותנו בשער. רגע לפני שאנחנו ממשיכים פנימה הוא מבקש בקשה אחת פשוטה: "תכתבו משהו חיובי כדי שאנשים יבואו לגור כאן".

הבקשה הזו מרחפת מעל כל הסיור בלולים כמו ניסיון להיאחז בשגרה שכבר נסדקה מזמן. המושבניקים נאנקים תחת הנטל הכלכלי שנוסף עליו איום ביטחוני מתמיד.

על הכביש הראשי נדמה שהחיים חזרו למסלולם. מכוניות נכנסות ויוצאות, והשגרה מתעקשת להמשיך בהרגליה. כמה מאות מטרים משם, במתחם הלולים, המציאות אחרת לגמרי. שלושה ממ"דים במתחם עצום, לולים חדשים נבנים במקום הישנים, והמדינה מאיימת: מי שלא יעמוד בתקן ללול חדש, הלול הישן שלו ייסגר. חלק משקיעים מיליוני שקלים, חלק ויתרו. כשהלול ייסגר - תלך הפרנסה המועטה שהמכסות נותנות.

אנחנו עומדים בלול של יורם פילברי. שני טילי נ"ט פגעו כאן בנובמבר 2023, באירוע שבו נהרג שלום עבודי, עובד חברת החשמל. הגג שוקם, הקירות נבנו מחדש, אבל הזיכרון לא נמחק. "הצבא פחד לבוא לפנות אותי, רצתי דרך היער עם כתף שבורה עד שהצלחתי לפנות את עצמי", הוא מספר.

רפי ביטון מאביבים: "אני מצדיע לתושבי קריית שמונה שלא חזרו. הם ראו את מה שאנחנו לא ראינו. אם גם המלחמה הזאת תסתיים בהסדר, אני עוזב פה"

השיקום הפיזי של הלול הושלם, אבל השיקום הנפשי רחוק מזה. לידו עומדים רפי פרץ וישראל סבגי. הם שלושה לולנים עם שלושה סיפורים דומים - שלושה קולות שמתחברים לתמונה אחת ברורה: חיים על הקצה.

"זה לא חיים", אומר פרץ, שהוא גם חבר מרכז ליכוד. "אי אפשר לנהל חיים ככה. פינו אותנו, חזרנו, אבל הנפש לא חוזרת. המשפחה שלנו לא נושמת כשאנחנו בלול", הוא מצביע לעבר המיגונית, "אין סיכוי להגיע אליה. קודם שומעים את הבום, אחר כך את האזעקה. אבל מה נעשה, אם לא נבוא לכאן - איך נתפרנס? איזו ברירה יש לנו?"

המלחמה לא שיפרה את תחושת הביטחון. פילברי מסביר: "אין נ"ט בינתיים, אבל מרגמות זה כמו נ"ט". יש לו ארבעה ילדים וכולם עזבו את המושב. המצב אצל חבריו זהה. לסבגי ולפרץ יש חמישה ילדים כל אחד, גם הם עזבו את המושב, ולא יחזרו.

"כשאני הולך - זה נגמר. המושב יישאר של הצבא", אומר סבגי. "הם בנו חומה, אבל מה זה עוזר? הטיל עף מעליה". פרץ נמצא בקשר עם הפוליטיקאים. "אני שואל את השרים שבאים אלי מה התכלית כאן, מה המדינה רוצה? אין כאן לא חינוך, לא בריאות, לא תרבות. אתה תפסיד את הגליל גם בלי הטילים. עזוב את חיזבאללה. מה אני צריך לסכן את החיים שלי? הילדים ואשתי כל הזמן שואלים אותי כשאני הולך ללול. אבל נולדתי פה ואני פה בגלל אמא שלי ואחותי. אין לי כוח להתמודד מול הממשלה".

11 אגורות לביצההמאבק העיקרי של הלולנים הוא ברפורמות שהטילו עליהם, עם דרישות לבניית לולי חופש, לרישיון עסק ותקנים. אלה מיליוני שקלים שכל בעל לול נדרש להשקיע תחת איום שהלול שלו ייסגר. מצד שני, מכסת הביצים שלו שווה פחות מ־10,000 שקלים בחודש. "איזה בנק ייתן לי הלוואה בגיל 65?", שואל פילברי. "הלול שלי הושבת לשנה וחצי. נתנו לי 11 אגורות לביצה. מדדו כמה מטר וילון נפגע, כמה מטר מהגג. שלושה שבועות התחננתי שיפנו את התרנגולות כדי שלא ילך כל הלול. הביורוקרטיה שוחקת, אנחנו לא מצליחים להתמודד איתה". ואכן, כולם מעידים שהקושי הגדול ביותר הוא לא הכלכלי וגם לא הביטחוני, אלא השחיקה.

"אני לא ישן בלילה", מודה פילברי, "אני נוסע לפעמים לילדה שלי באור עקיבא רק כדי לשים את הראש לישון. פה אני לא נרדם. הילדים אומרים לי, 'אבא, זה לא בשבילך'. הם רוצים שאני אעזוב. בסוף השנה אמורים לסגור לי את הלול. אני לא אשקיע מיליונים. שהטייקונים ייקחו את הכל. בתור שומר בקניון אני ארוויח יותר".

אנחנו חוזרים לשער, אני מזכיר לירון את הבקשה שלו ומבקש ממנו שייתן לנו משהו חיובי. הוא שותק דקות ארוכות, ובסוף הוא אומר: "לא יודע להגיד לך".

הבן שלו חייל, אחרי הפינוי הוא נשאר בטבריה, שכר שם בית ולא מוכן לחזור. אשתו מפחדת לצאת מהבית. "אין לי אומץ לעזוב", הוא מודה, "אבל הרוח נשברה כאן".  

אנחנו ממשיכים לאביבים. שלום ביטון מקבל את פנינו. נושא הפינוי עולה שוב. "הוציאו אנשים ליומיים התרעננות בירושלים. חלק גדול לא רצו לנסוע. חצי יום הלוך, חצי חזור, בשביל יום בחוץ. רק הדרך מפחידה יותר". הוא מצביע על מרון א־ראס שנפרשת מעלינו עם בתים שנראים הרוסים לגמרי. "אני לא מבין איך עדיין יש להם יכולת. אנחנו כמו ברווזים כאן. אני לא מבין למה לא מפנים את היישוב. נכון שזה נשמע בכיינות, אבל הנפש יותר רגועה כשאתה לא אחראי על אף אחד. אני לא ישן בגלל הפחד על המשפחה והתושבים כאן".

יורם פילברי ממושב דוב"ב: "אין נ"ט בינתיים, אבל מרגמות זה כמו נ"ט". יש לו ארבעה ילדים וכולם עזבו את המושב. לסבגי ולפרץ יש חמישה ילדים כל אחד. גם הם עזבו, ולא יחזרו

"אדמה רוויה בדם"

בלול אנחנו פוגשים את אחיו של שלום, רפי ביטון. שניהם איבדו שני אחים באסון אביבים. "האדמה שלנו רוויה בדם. אני בוכה בלילה. שיפנו את האישה והילדים, הם בחרדות", הוא מספר. מדי לילה הוא לוקח אותם לגיסתו, כי בבית שהם גרים בו אין ממ"ד. למרות תוכנית "מגן הצפון" הבנייה מתעכבת.

"אני לא אעזוב", הוא אומר ומוסיף: "אני מצדיע לתושבי קריית שמונה שלא חזרו. הם ראו את מה שאנחנו לא ראינו. תן לי לחיות בשקט. משפחות התפרקו, טיפולים פוסט־טראומטיים לילדים. חשבנו שזה נגמר, שהתחלנו לנשום, ועכשיו הכל חזר. האמון שלנו נשחק. אם זה יסתיים בהסדר - אני עוזב".

ישראל סבגי: "כשאני הולך מפה - זה נגמר. המושב יישאר רק של הצבא. הם בנו לנו חומה, אבל מה זה עוזר? הטילים עפים מעליה"

אחרי המלחמה הקודמת הגיעו מחפשי המציאות. הציעו לו 1.5 מיליון שקלים על המשק. ביטון: "אמרתי להם, למה להכאיב? למה לשחוט אותנו מהצוואר? אמרתי לזה שהציע: אני אשאיר גלעד ולא אמכור. המדינה צריכה לשכנע אותי לגור כאן, לא אני צריך לשכנע אותה".

האמון במדינה נסדק במושבים. בחזית הם נלחמים בחיזבאללה, ובעורף - מדינת ישראל נלחמת בפרנסה שלהם. כולם אומרים שלא יעזבו, אבל הטבע עושה את שלו. עובדה: דור ההמשך כבר לא כאן, ולא יחזור. רק על דבר אחד כולם מסכימים: שמדינת ישראל שנטשה את האזור בכל השנים, צריכה לחזור ולקחת אותו תחת חסותה.