הצופן המאזן: לעשות את הנס - לא לסמוך עליו

אין עוד עם כמונו, שנדרש כבר אלפי שנים - מדי פסח - לכזאת לוליינות ואקרובטיקה בזמן. אין עוד אומה שנתבעת לדמיין עצמה פעם בשנה כאילו היא יוצאת ברגע זה ממצרים; שנשאבת במנהרת הזמן כ־3,300 שנה לאחור, ומערבבת הווה בעבר ועבר בהווה. פעם בשנה מתבקש הקולקטיב היהודי לדבר בעת ובעונה אחת בשתי שפות סותרות לכאורה ולהטמיען זו בזו. עגנון כינה זאת פעם: "לחלץ את הזמן ממעגליותו הסתמית". ומאז יציאת מצרים ההיא, לכל דור ודור יש "יציאת מצרים" משלו, ו"קריעת ים סוף" משלו, וגם הצלה משלו.

סיפור יציאת מצרים, הסביר לנו פעם הרב והתיאולוג פרופ' דוד הרטמן, מחדיר בנו את האמונה במחר חדש. החיים אינם מתמצים במחזוריות אינסופית שאינה ניתנת לשינוי. אם יציאת מצרים אפשרית, הרי הכל אפשרי. "הסיפור היהודי", רשמו תלמידי הפרופסור מדבריו, "מתחיל במהפכה, ומכאן והלאה ההיסטוריה היא ספר פתוח... האמונה שהכל עוד יכול להתהפך מן הקצה אל הקצה, ושבסוף יהיה טוב, מלווה אותנו כל העת... הסדר בקוסמוס אינו בלתי ניתן לשינוי, והמחר לא חייב להיות כפי שהוא היום".

השנה קל לנו יותר להבין זאת, ולערבב את הזמנים. המלחמה מול איראן, על הישגיה המופלאים, היא בוודאי מעשה יד אדם אבל גם יד אלוקים; והפסח הזה, כמו פסחים רבים נוספים מאז קום המדינה, שונה מאוד מפסחים אינספור שאותם ציינו בגלות.

חיסון נגד שכחה

פרקי קורותינו כעם, שנאספו אל תוך ההגדה של פסח, הם פרקים של עם שנולד ללא אדמה תחת רגליו וללא כוח מגן - פרקי מקדש וחורבן, ורדיפה וניסים ובעיקר - גלות. לעומת זאת, הפרקים שאנו כותבים בדורות האחרונים - למרות עליות ומורדות - הם פרקי עצמאות וקוממיות וריבונות וגבורה וקיבוץ גלויות, כאן במולדת, בארץ ישראל.

למעשה, השוני גדול אף יותר: הפרקים שאנו קוראים מדי שנה בהגדת הפסח הם פרקים שבהם כוח שמיימי, הקב"ה, התערב למעננו ועשה עבורנו את העבודה. הפרקים שאנו כותבים בשיבת ציון של ימינו הם פרקים של מי שאינו סומך על הנס, אלא גורם לו להתרחש ומוריד אותו ארצה. כך כבר מאה שנה ויותר - גם כשהמציאות נראית קודרת, כמו בתרפ"ט ובמלחמת יום כיפור ובטבח שמחת תורה - הכיוון אינו משתנה.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", מנחה אותנו ההגדה, והציווי הכה יהודי הזה נועד למנוע מאיתנו לשקוע בעכשיו, לזלזל בעתיד או להתנתק מהעבר. זהו הצופן שתפקידו לאזן את תחושת המובן מאליו, שלא פעם מסתכמת ב"כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי". חיסון נגד שכחה.

כשנקרא בשבוע הבא את קורותינו העתיקים, מתוך ההגדה של פסח, נזכור גם שלא "בארץ ישראל קם העם היהודי", כפי שנכתב במגילת העצמאות, אלא במצרים. שם חגגנו את יום העצמאות הראשון שלנו כעם, שנים רבות לפני שבאנו לארץ. נזכור עוד שלא יציאת מצרים היתה זאת, כי אם הוצאת מצרים, שהרי עם ישראל רטן וקיטר והתלונן, ולא באמת רצה לצאת, והקב"ה אחז בנו בציציות ראשנו והוציא אותנו ממצרים בכוח, בניסים ובנפלאות, ביד חזקה ובזרוע נטויה.

המקף המחבר

ושלושה שבועות לאחר שנציין את יום הולדתנו כעם, נחגוג את יום הולדתנו כמדינה. 21 הימים הללו הם המקף שמחבר את היהודי לישראלי. על החיבור הזה כתב איש הרוח ד"ר ישראל אלדד (ממנהיגי הלח"י), באחת ההגדות היפות שיצאה כאן לאור בשנים האחרונות, שרגע השיא של סיפור יציאת מצרים - קריעת ים סוף, הנס הגדול מכולם - הוא גם המסוכן מכולם. שכן הוא עלול לייצר ציפייה תמידית לנס שמיימי ולעודד בקרבנו פסיביות והיעדר יוזמה.

על רקע החשש הזה, מסביר אלדד, הוסיפו חכמי ישראל לסיפור המקראי את המעשה בנחשון בן עמינדב, שראה את העם ניצב בייאושו מול הים כשרודפיו המצרים סוגרים עליו, וקפץ לים הסוער שרק כך נבקע: "ללמדנו שגם ניסים משמיים לא יועילו אם לא יהיה מעשה מופת של בני אדם: שום ים לא נבקע ושום ימים שבעולם לא ייבקעו לפנינו", לימד אותנו אלדד, "ללא נחשונים מקרבנו, מנחשון בן עמינדב בימי היותנו לעם ועד חלוצים, מתנחלים ולוחמים בדורנו, שהיו ל'מגש הכסף שעליו ניתנה לנו מדינת היהודים'".

כל אחד מאיתנו יבחר לעצמו בליל הסדר הקרוב את הנחשון שלו. זה לא מאוד מסובך. כל אחד מאיתנו גם יֶשַׁנֵן, שלא יום ההולדת של העם היהודי בעוד ימים אחדים, וגם לא יום ההולדת של מדינת היהודים בחודש הבא, הם בגדר הנורמלי או המובן מאליו.

המשורר נתן אלתרמן דאג להזכיר לנו זאת כשתיאר באחד משיריו את התם שבארבעת הבנים, לא כשוטה או כבור אלא כמי שנפעם ומתפעם מול הניסים והנפלאות שמתרחשים סביבו. התם של אלתרמן הוא החכם האמיתי. התמימות שלו נועדה למנוע מאיתנו לנרמל את הנס ולראות בו שגרה.

כשנשיר בשבוע הבא בשמחה ובהודיה את תפילת ה"הלל" על נס יציאת מצרים, נדע ברוח התם של אלתרמן שאסור לנו להתרגל לניסים. שבכל דור ודור אנו חייבים לראות עצמנו כאילו יצאנו מחדש ממצרים, או כפי שדייק הרמב"ם: "להראות עצמנו" - לילדינו, לנכדינו ולסביבתנו - כאילו אנו עצמנו יוצאים ממצרים עכשיו.

סיפור הטבח הנורא שנעשה בנו, ופרשת החטופים הקשה מנשוא, כמו מיטוט טבעת החנק והאש שטוותה איראן סביבנו, ובקרוב, ב"ה, הניצחון על איראן, הם עוד פרקים בסיפור היהודי שאנו ממשיכים לכתוב. עוד הוכחה - היו כאלה לא מעט לאורך הדורות - שלא רק שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור השינוי וההצלה הם בהישג יד, שהדברים הם תלויי בחירה, הבחירה שלנו, שאם יציאת מצרים היתה אפשרית, אז הכל אפשרי.