חג החופש, הזמן שבו כולנו מתכנסים סביב שולחן אחד, לבושים בלבן, כשניחוח האביב כבר באוויר. אנחנו עוצרים לרגע מהשגרה ומבקשים להרגיש משהו אחר. הרי זהו חג של חירות - חג שמזכיר לנו שהחופש שלנו כעם אינו מובן מאליו, ושעלינו לצאת ממנו עם תחושת התעלות, התרוממות רוח והכרת תודה.
מה שמעניין בחג הזה הוא המתח שהוא יוצר בתוכנו. מצד אחד, הוא מזוהה עם חופש, התחדשות ואווירה נעימה, ומצד שני, הוא דורש מאיתנו לא פעם לעשות בדיוק את מה שלא היינו בוחרים. ההכנות סביב הבית, הכשרת המטבח, ניקיון יסודי בכל החדרים, תורי ענק בסופרים והסתובבות בחנויות לקניית הבגדים הלבנים. שנים שראיתי איך אמא שלי מתארגנת לחג ומגיעה לערב עצמו באפיסת כוחות, ובכל זאת לבושה לבן, מאופרת ומקבלת את כולנו בחיוך ובלב רחב. אולי דווקא בגלל הניגוד שהחג הזה יוצר, כל אחד יבחר בעצמו איך לתפוס את החופש.
יש כאלה שיתרגמו את חג החירות הזה לאיזו "חופשה משפחתית במלון", יש שיראו בו "שבוע של חופש מהעבודה", ויש כאלה שימצאו בו ממש יציאה מעבדות לחירות (בכל זאת שבוע לפני החג זה כנראה השבוע הכי עמוס בעבודה, בבית ובהכנות לחג). עניין החופש הוא לגמרי עניין של תפיסה, בזמן שאצל אחד קמפינג בכינרת זה הכי תחושת חופש, בשביל האחר זה סיוט מתמשך שאין בו טיפת הנאה. אז מי קובע איפה מרגישים יותר חופש?
עוד לפני שהחופש מתחיל מגיע ערב החג, זה שאמור לבשר על בואו של החופש. לא נתייפייף, בינינו החג הזה גם מצריך הרבה סבלנות, אורך רוח, אטמי אוזניים נגד צרחות של ילדים רעבים, וספריי מסיר כתמים (כי תמיד יש את זה שנשפך לו איזה רוטב על החולצה הלבנה). ובכל זאת, בחג הזה יש משהו שונה משאר החגים - המפגש המשפחתי המורחב עם כולם, קריאת ההגדה והשירים שכולנו שרים מגיל אפס, כל אלה נותנים תחושה אחרת בגוף.
לפני שנתיים, כשעוד הייתי בלב ענייני השבי של שגיא, הגיע חג הפסח והיה החג הראשון שדרש ממני להחליט אם לחגוג. הייתי צריכה לבחור - האם לקיים את החג הזה, שכל כולו עיסוק בחופש, או שלא לחגוג כמחאה על כך שמשגיא נלקחה כל חירות אישית ובסיסית.
מספר ימים לפני ערב החג, האחיות שלי שאלו אותי בעדינות אם אני מתכננת לחגוג אותו, ומיד עניתי: ברור שחוגגים, זאת המסורת שלנו. אני לא מכירה אחרת ואם יש משהו שהבנות מחכות לו זה מציאת האפיקומן. בלי לחשוב פעמיים הזמנתי את כל המשפחה המורחבת אליי הביתה. הרגשתי שאומנם משגיא נלקח החופש, אבל החופש שיש בי לעשות כרצוני עדיין קיים, ואם אני אממש אותו אני אתן כוח לכל מי שסביבי - ובעיקר לשגיא שנמצא שם. למרות זאת, כולם הגיעו לבושים לבן ואני בחרתי ללבוש ירוק.
בשנה שעברה שגיא חזר הביתה חודשיים לפני חג הפסח, וכשהגיע החג הייתה אווירה שונה. לצד תחושת שמחה ענקית והבנה שחזרנו לחיות באמת, היו גם רגשות אשם ועצבות גדולה על כך שיש אנשים שעדיין בשבי. החירות האישית התערבבה עם החירות הלאומית שלנו, וחודש אחר כך על במת יום הזיכרון שגיא הסביר את זה הכי טוב, הוא אמר: ״אני חופשי אך אין לי מנוחה״.
השנה, בזמן שכל החטופים בבית ואנחנו אמורים לחוש תחושת חופש ושחרור, אנחנו שוב נאבקים בחירות שלנו כמדינה, כעם שלם. במקום לחגוג את היציאה שלנו מעבדות לחירות, נרגיש בעיקר ששוב החופש שלנו הוא לא הדבר הכי בטוח שיש.
אולי בחג הזה כדאי שנבחר לראות במושג חופש את 'החופש לבחור'. לבחור איך לנהל את החיים שלנו בתוך חוסר הוודאות, החופש לקבל החלטות שמיטיבות איתנו וגורמות לנו להיות מאושרים, חזקים וטובים.
ובעצם, למה צריך חג בשביל זה? אפשר לחוות חירות לכל אורך השנה. אני מאחלת לכולנו שנמצא בכל יום את החופש האישי שלנו. לשתות קפה בנחת, לקרוא ספר טוב, להתקשר לחבר לשיחת חולין, ללכת לאימון בחדר כושר, ולרדת לפארק עם הכלב. כל אלה בהחלט לא מובנים מאליהם במדינת ישראל.
השבוע אמרתי לשגיא שהשיער שלו ארוך והגיע הזמן להסתפר, והוא כתגובה ענה לי "לא אני לא מסתפר, אני אוהב את זה ככה, המראה הפרוע הזה נותן לי הרגשה של חופש".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו