"פוליטיקה? כמעט נכנסתי פעם": חתן פרס ישראל בראיון על הרפואה הציבורית בארץ

"אני מתנצל", פותח פרופ' אבי ריבקינד את השיחה, "אני צריך לדאוג שיהיו לי מדים לחדר ניתוח ליום ראשון", הוא אומר ומחייג. כן, חתן פרס ישראל, פרופ' אבי ריבקינד, עדיין מנתח בגיל 76. נטול פאסון, מדבר בגובה העיניים ומלא הומור - רופא של פעם.

את הפרס הוא מקבל על מפעל חייו בתחום רפואת הטראומה. "גולת הכותרת של עשייתו היא הטיפול בפצועים מאירועי טרור ובחיילי צה"ל. פרופ' ריבקינד יזם והקים מערך מפואר להצלת חיים בקרב נפגעי טראומה, המהווה מודל והשראה בארץ ובעולם. הוא מגלם באישיותו את ערכי קדושת החיים, אהבת האדם והארץ ורפואה ציבורית שוויונית ואיכותית", כתבה ועדת הפרס. כל משפט בנימוקיה עלה לריבקינד במאמצים כבירים.

את ההתמחות שלו בטראומה עשה ריבקינד בארה"ב בשנות ה-80. כששב לארץ עם רצון להקים יחידת טראומה ראשונה, נתקל בהתנגדות. "המערכת הרפואית הייתה עוד על אדי הגלוריפיקציה של הטיפול בפצועי מלחמת יום הכיפורים, גם 15 שנה אחרי. מבחינתם הם כבר יודעים - הם טיפלו בפצועים, ועכשיו הריבקינד הפישר הזה הולך ללמד אותם?".

הוא נזכר במקרה שהותיר עליו חותם וגרם לו להיאבק להקמת היחידה: אישה מוכה הגיעה למיון, טופלה ושוחררה לביתה. למחרת חזרה עם כאבי בטן, אושפזה - ולמחרת נמצאה ללא רוח חיים. "הסיפור הזה יושב עליי. בתור מתמחה צעיר זה השאיר עליי רושם קשה מאוד". לדבריו, לו הייתה מגיעה ליחידת טראומה, ניתן היה לאבחן קרע בטחול ולהצילה.

"סיירת מטכ"ל של הדסה"

ריבקינד מתבקש להסביר את ההבדל בין טיפול לפני ואחרי הקמת יחידת טראומה. "פעם פצוע היה מגיע ושמים אותו איפה שיש מקום - אולי ליד יולדת או ליד התקף לב. יחידת טראומה היא שינוי קונספט טוטאלי. היא הפכה לסיירת מטכ"ל של הדסה. בזכות הניסיון שצברנו באינתיפאדות, התמותה ירדה. מי שרואה את הגרפים מבין - הגרפים האלה הם חיי אדם".

למרות עשרות שנות ניסיון, הוא נותר נלהב ורגיש. ביום שבו שוחחנו נפלו ארבעה לוחמי נח"ל בלבנון. ריבקינד דומע. "אני לוקח את זה קשה. אני חי את הפצועים ואת המשפחות. כשאני שומע משפחות מדברות - זה כואב מדי. אולי נעשיתי רגיש יותר, אבל בעצם תמיד הייתי כזה. אני חושב על מה שעשתה יחידת הטראומה - כמה היא הורידה את התמותה. כשאני שומע חדשות, אני אומר - זה היה יכול להיות יותר גרוע".

הוא מציג נתונים המשווים בין שיעורי התמותה בישראל ובארה"ב: בישראל - ירידה מתמשכת; בארה"ב - שיעור גבוה יותר ואף מגמת עלייה. "יחידת הטראומה הראשונה הוקמה ב-1992, לפני האינתיפאדה. אז 'התאמנו' על תאונות דרכים, וכשהגיעו הפיגועים - הרוטינה כבר עבדה".

מאז, לדבריו, הצוותים המשיכו להשתפר. "כשהתחילה האינתיפאדה הבנו את העוצמה. הכל כבר מוכן - רופאים, אחיות, צוות. גם המוח עובד אחרת. זו לא רפואה רגילה - קודם מצילים חיים".

ריבקינד, יהודי מאמין, רואה בכך גם יד מכוונת. "זה לא מקרה. זה קרה מאת השם. אני מאמין בזה". הוא נזכר בפצועים מפיגועי קו 18 ב-1996, ומראה צנצנת עם ברגים ואומים שהוצאו מגופה של אחת המטופלות.

בהמשך הובא ליחידתו גם המחבל חסן סלאמה לאחר שנורה. כשנשאל על הדילמה המוסרית, השיב: "אני לא שופט, אני רופא. אני מחויב להציל חיים. ניתחתי אותו והראיתי לבן כלב הזה שרופא יהודי הציל אותו".

CT גם אחרי המוות

ריבקינד היה בין מובילי השינוי בתפיסה שלפיה יש לייצב פצוע בשטח לפני פינוי. כיום נהוגה שיטת "העמס וסע". הוא מזכיר את מותה של הנסיכה דיאנה, שטופלה בשטח זמן ממושך: "אתה לא יכול לעשות בשטח מה שעושים בחדר ניתוח. ייתכן שהיה אפשר להציל אותה".

במהלך השנים טיפל בדמויות בכירות רבות, אך מדגיש כי בעיניו אין הבדל בין מטופלים. "אנחנו עושים הכל כדי שאנשים יחיו. כל עוד אתה לא במודעה עם מסגרת שחורה - יש מה לעשות".

גם לאחר המוות, לדבריו, יש חשיבות רפואית. הוא היה בין מי שהטמיעו בדיקות CT לאחר המוות, המאפשרות למשפחות להבין את סיבות הפטירה גם ללא נתיחה.

זוכרים שבנימוקי הפרס נכתב "רפואה ציבורית שוויונית ואיכותית"? פרופ' ריבקינד ידוע כמי שמתנגד לרפואה פרטית, במיוחד במתכונתה הנוכחית. הוא תוהה אם מקור ההתנגדות שלו נעוץ בילדותו.

"אבי ז"ל נפטר בעקבות ניתוח ראש שהזדהם. הייתי בן 15. אנחנו יושבים שבעה, ערב שבת, טלפון: שלום גברת ריבקינד, הפרופסור מתפלא שיש חוב שעדיין לא שולם. אמא שלי פרצה בבכי. זה קרע אותי. אני נזכר בזה כאילו זה היה היום". ריבקינד כועס גם על רופאים שאינם נגישים כי הם עסוקים ברפואה פרטית שמכניסה יותר. "שיכעסו עליי".

כשנשאל אם זו העבודה הטובה בעולם, השיב: "זו לא עבודה אלא ייעוד". לדבריו, גם תנאי העבודה השתנו. "פעם היינו עובדים משישי בבוקר עד ראשון בערב ברצף. היום המתמחים דורשים הקלות, ואני מתנגד. גם אם מצמצמים משמרות, צריך להוציא בסוף כירורג טוב - אבל צמצמו משמרות ולא הוסיפו שנות התמחות".

פוליטיקה? "כמעט נכנסתי פעם, אבל הבן שלי עצר אותי. הקשבתי לו. אם יציעו לי להיות שר הבריאות - אני בא בלי להניד עפעף".