הסערה הקשה שהתעוררה סביב מותה של שושנה סטרוק ז"ל בשבוע שעבר לא נותנת לי מנוח. קשה להאמין כיצד מקרה אישי וכואב כל כך הפך לכלי לניגוח פוליטי ציני – כזה שספק אם היה מתרחש אילו מדובר היה בדמות מהצד הפוליטי האחר.
כדי להבין עד כמה השיח הציבורי התרחק מהמציאות, אני מבקש לשתף בכמה חוויות אישיות. באחד הערבים הקשים בחיי ליוויתי חבר קרוב לאשפוז פסיכיאטרי. ישבנו שעות בחדר המיון, ממתינים לרופא היחיד שהיה באותה משמרת.
לידנו ישב אדם נוסף שפתח איתי בשיחה. “שתדע שאני לוציפר, צאצא של משפחת רומנוב”, אמר לי. “המדינה גנבה ממני זרע במשך שנים ועשתה ממנו כסף בהפריות”. ניסיתי להבין מאין מגיעות מחשבות כאלה, אך מהר מאוד הובהר שמדובר במצוקה עמוקה שהתבטאה במחשבות שווא. זמן קצר לאחר מכן הוא נקרא לרופא והועבר לאשפוז.
מנגד ישבה צעירה שטענה שהיא גלגול נשי של המשיח – ואף ראתה בי את המשיח שלה.
שתי הסצנות הללו אינן חריגות. הן ממחישות עד כמה במצבים פסיכוטיים הפער בין המציאות לבין החוויה הסובייקטיבית של החולה יכול להיות עצום. איש אינו מעלה על דעתו שיש אמת בטענות על לוציפר או על זהות משיחית – ובכל זאת, במקרה הנוכחי, בחרו גורמים שונים להתייחס לטענות של צעירה במצוקה כאילו היו עדות עובדתית.
חשוב להבהיר: לעיתים יש “גרעין” כלשהו שממנו מתפתחת החוויה הפסיכוטית, אך הוא מתעוות לחלוטין. ייתכן שמפגש אקראי, חוויה חלקית או זיכרון עמום מתערבבים עם פחדים ורגשות – ויוצרים נרטיב שאין לו קשר למציאות.
כל מי שמכיר מקרוב התמודדות עם מחלות נפש יודע זאת היטב. מדובר באנשים רגישים ופגיעים, שלעיתים מתמודדים עם חוסר איזון כימי במוחם. דווקא משום כך, הפיכת דבריהם לכלי ניגוח פוליטי היא לא רק עוול – אלא סכנה של ממש.
למרות זאת, היו מי שניצלו את מחלתה של שושנה ז"ל כדי לתקוף את אמה, השרה אורית סטרוק, בשעותיה הקשות ביותר – עוד לפני שהבת הובאה לקבורה. היו אף קריאות לפתוח בחקירת רצח, חרף העובדה שכלל הגורמים הרלוונטיים – משטרה, גורמי רווחה ואנשי מקצוע – בדקו את הטענות בעבר ולא מצאו להן בסיס.
המציאות הייתה אמורה להוביל לריסון, לאמפתיה, ואולי אף לחיבוק אנושי. בפועל, קיבלנו את ההפך.
גם במקרה של אותו חבר שליוויתי, הוא הגיש בעבר תלונה נגד הוריו וטען כי רצחו אדם ושרפו אותו בילדותו. אם היינו מקבלים את טענותיו כפשוטן – היינו נדרשים לעצור את הוריו מיד. בפועל, היה ברור לכל הגורמים המטפלים שמדובר במחשבות שווא.
כאשר הוא מאוזן תרופתית – הטענות נעלמות. כשהאיזון מופר – הן חוזרות. ניסיתי אפילו לבדוק אם יש בסיס כלשהו לסיפור, אך לא נמצא כל מקרה היעלמות שתואם לדבריו.
המסקנה ברורה: לעיתים יש טריגר, יש זיכרון, יש רגש – אבל הסיפור שנבנה סביבם אינו משקף מציאות.
מי שבוחר להתעלם מהעובדה הזו, ולתת פרשנות מילולית לדברי חולים, לא רק חוטא לאמת – אלא פוגע בהם ובמשפחותיהם. גרוע מכך: הוא עלול ליצור מצב שבו בני משפחה יחששו לפנות לעזרה או לאשפז קרוב חולה, מחשש שטענותיו יילקחו ברצינות ציבורית או משפטית.
זה כבר לא ויכוח פוליטי. זה נזק ממשי – לאנשים הכי פגיעים בחברה.
והנזק הזה, בניגוד לסערה התקשורתית, לא ייעלם כל כך מהר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו