זום אאוט: המלחמה הבהירה מה בתחתית סדר העדיפויות שלנו

כל כך כיף להסתובב בחוץ ולראות בתי קפה ומסעדות ובנקים פתוחים. כל כך מביך לראות שם ילדים ונוער ולקלוט שהם יושבים חבורות־חבורות לא כי חופשת פסח אלא כי בתי הספר שלהם סגורים. ומביך שכולם מקללים את המצב, אבל כרגיל אורח שיגיע לישראל עכשיו - והשמיים הרי פתוחים למי שממש רוצה - יבין מייד: הם חזקים בנשק, ביחסים עם ארה"ב, אלוהים כנראה בצד שלהם אם הם מצליחים להגיע להישגים כאלה כשחינוך בתחתית סדר העדיפויות שלהם. אז למה החרדים מתאמצים ופותחים מוסדות חינוך גם בזמן מלחמה?

מעודדים ילודה? אנחנו?

המלחמה הזאת חושפת את שני התחומים שאנחנו כנראה הכי חלשים בהם: חינוך ומשפחה. מי היה מאמין, במדינה שחרטה על דגלה ילודה ובית יהודי מסתכלים במראה ולא רואים את האור. אבל השבוע זה התפוצץ, כשמשרד החינוך הבהיר כי אין תוכנית רצינית שבמסגרתה ילדי ישראל יקבלו משמעות ולמידה בעיתות חירום, ומשרד האוצר הבהיר שהוא יקעקע את מעמדן של האימהות כמפרנסות סוג ב' ומטפלות במשרה מלאה – על ידי חבירה לתוכנית של משרד החינוך מחלקה הראשון של הפסקה.

התנועה בקניון גלילות זורמת

כאשר משרד האוצר פתח את המשק והותיר את מערכת החינוך סגורה, הוא למעשה הודיע שהתלמידים יכולים ללכת לקניון ולהתחבר לזום ממקדונלד'ס. או לרדת לאילת ומדי פעם לבדוק מהסלולר מה קורה עם ההסדר התיאורטי הזה של הלמידה. או לא לבדוק שגם שביעיסטים יכולים להבריז לחדרי הכושר. או לעשות המון שעות מלצרות במקום ימים מרוכזים לבגרות בתנ"ך. כן, זה הסאבטקסט, והוא מיישר קו עם המורשת שהורגלנו בה – עם הספר יפתח את סטימצקי, אבל לא יתאמץ כדי שהילדים ירכשו השכלה. חינוך ומשמעות זה ממש לא בסדר העדיפויות הלאומי שלנו. אין דרך אחרת להסביר את זה שאנחנו כאומה יכולים למצוא פתרונות לכך שחנויות ייפתחו כסדרן ובנקים ייפתחו כסדרם, ואנשים שלא ישנים לילות שלמים בגלל התרעות האזעקות יקומו בבוקר וישנעו את עצמם למערכת החדשות או למשרד עורכי הדין שבו הם עובדים, אבל במשרד החינוך לא יחשבו על פתרונות יצירתיים למען המשאב הכי חשוב שיש במדינת ישראל – הילדים שלנו. הנשמות של הילדים שלנו. השכל של הילדים שלנו. דור העתיד.

טיסת החילוץ מעצמנו

זה כנראה גם בגללנו - ראינו בטלוויזיה הרבה אנשים שאומרים "מדינת ישראל הפרה את החוזה הלא כתוב בינה לבין אזרחיה כשהיא השאירה אותי בדובאי ולא מצאה לי טיסת חילוץ" ולא ראינו אנשים אומרים "מדינת ישראל הפרה את החוזה הכן כתוב בינה לביני ולא הציבה במקום הראשון את חינוך ילדיי". סבבה, בסוף כולם חזרו לארץ להיות איתם, ומה אז? הוצאתם טיסות חילוץ כי עם ישראל נכסף להיות ביחד בעיתות משבר, לאן לוקחים את זה מכאן? הילד מחפש משמעות, המבוגר צריך לתת לו אותה. אבל המדינה כאילו ריססה כתובת גרפיטי על קיר: "החינוך בסוף סדר העדיפויות" – והיא ריססה אותה לתוך אותה שבלונה שכבר רוססה השבוע לפני שש שנים, כשפרצה מגפת הקורונה. סדרת מצבי חירום פקדה אותנו מאז, ולא החלפנו את המוטו.

מרחב כיתתי מוגן

לא צריך להיות מתוחכם או לעשות מתכונת ב־5 יח"ל מתמטיקה כדי להבין שאם מותרת התקהלות של 50 איש במרחב הפתוח, אפשר למצוא פתרונות יצירתיים גם להתכנסות ילדים בכ־60% מבתי הספר שבהם יש מיגון או מיגון מסוים, או כדי למצוא דרכים לכנס כיתות במרחבים ממוגנים אחרים. אפשר אפילו להסב קניונים שנמצאים במרחב הפתוח לטובת לימוד ומפגש חברתי משמעותי של כיתות וצוותים חינוכיים. אם עושים חצי שבוע כזה ובחצי השבוע השני זום - מזה יכול להיות פתרון זמני לעיתות חירום. אבל גם לזום הזה צריך להתארגן – מורים זקוקים להכשרה ייעודית, זום אינו חלטורה שבמסגרתה ילד יושב כאחרון העציצים עם מצלמה פתוחה, מחייך אל המורה ואל הווטסאפ ווב.

תהיי אישה ותתאייני

משרד האוצר, לעומת זאת, הסיג את מדינת ישראל 100 שנה לאחור, כאשר הודיע שנשים שמרוויחות ממילא 30% פחות מהאבות של הילדים שלהן ימשיכו לאכלס את תחתית הפירמידה המגדרית של הקריירה הישראלית, כי גם לפי המדיניות החדשה מן הראוי שתישארנה בבית. אם תא משפחתי צריך להחליט מי מההורים נשאר בבית ל"חופשה" ללא(!) תשלום(!!!), ברור שמי שמרוויח פחות יישאר. ברוב הבתים ברור מי זאת.

משפחות רבות נמצאות במצב זוגי רגיש אחרי חודשים ארוכים של מילואים. חודשים? שנים. משרד האוצר שנותן ואוצ'רים לטיפול זוגי עבור אותן משפחות ביד אחת, מחרב ביד השנייה את התשתית שעליה בנוי שלום בית – עצמאות כלכלית. שוויון. הערכה מקצועית.

המלחמה הזאת מיוחדת בכך שכולם מקריבים בה. לא צריך להתגייס כדי לסבול למען המולדת, מסירות הנפש מגיעה אליך אם תרצה ואם לא. נדרש מקברניטינו להבין לטובת העניין שכדי לנצח אנחנו צריכים משפחות חזקות ובריאות וילדים שמבינים מה אנחנו עושים פה. הצבא שלנו מושתת קודם כל על זה.