תקרת זכוכית: מצא את האישה

מה הכי חסר לנשים? כסף. ובשתי מילים? עצמאות כלכלית. בשלוש מילים: חינוך לעצמאות כלכלית. יש סתירה מובנית בין להיות אמא במדינת ישראל לבין להיות אשת קריירה במדינה הזאת. כדי לגשר על הפער שבין שתי המטרות, את צריכה להיות דרוכה משלב מאוד מוקדם בהתפתחות שלך, ולהיות מודעת לפער שבין שתי המשימות המסוכסכות ביניהן והקדושות הללו. סוגיות של ייצוג וביטחון במרחב נובעות משם.

רוצה לקנות אוויר?

כסף הוא אוויר לנשימה. אם את גדלה לתודעה שבה את לא חזקה בלנשום אוויר, או שיש מישהו אחר שמחליט עבורך על האוויר, או שאת לא בנויה להחזיק במפתחות לשליטה על האוויר, את מראש סוג ב' בחיים שלך או בבית של עצמך. נשים רבות במדינת ישראל חיות במציאות שבה אין להן גישה לחשבון הבנק גם אם הן חלק ממנו, לסיסמה לאפליקציה, לקודים של קופות הגמל או הפנסיה. מכאן, הדרך להשלמה עם מציאות של פערי שכר, ואפילו של אלימות כלכלית, סלולה.

ברירת המחדל: גבר

השכר הממוצע לגבר שכיר במדינת ישראל עומד על 18,441 שקלים, לפי נתוני הביטוח הלאומי לשנת 2025. השכר הממוצע לאישה שכירה עומד על 11,940 שקלים - פער של יותר מ־50%. גם השכר החציוני משקף פער משמעותי: 12,667 לגברים לעומת 9,015 לנשים. כשזה הפער בהכנסה, זה גם הפער בחסכונות ובפנסיה, ובעיקר - במעמד ובקידום. ככל שאת מרוויחה פחות, את חשה פחות מוערכת, כלומר - בואי, את פחות מוערכת - וממילא לא תחתרי להתקדם. לא יהיה לך ביטחון להתנהג בהתאם, להשתחל בהתאם, לדרוש את המגיע לך לפי כישורייך ולפי הוותק.

גברים שלא מגיעים לקרסולייך יאמצו התנהלות של אנשים חשובים ויקטפו שכר גבוה על חצי עבודה, ואת תהנדסי גם את המשרד וגם את הבית ותביני שהגעת לתקרת הזכוכית. אלה עובדות החיים. זה לא השתנה מאז שאדם התעליין על חוה בגן עדן: גברים הם ברירת המחדל, ונשים צריכות לצאת מגדרן כדי להגיע לעמדות מפתח.

אריות או לביאות?

בחברה הישראלית ילדים הם הכרח קיומי, כוח הישרדות וגם סמל סטטוס. המשימה הזאת מוטלת על הנשים, שלרוב שמחות לממש אותה. מחקרים מראים כי על פי רוב, נשים יהודיות ישראליות שואפות למשפחות גדולות יותר מאשר בני הזוג שלהן, ואף מוכנות להתאמץ לשם כך. נשים רבות מהמגזר האמוני־מסורתי הישראלי, לאו דווקא הדתי, אף מעידות כי דווקא טבח 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל גרמו להן להביא לעולם ילד נוסף, שלא היה נולד אלמלא האסונות הלאומיים.

זו מגמה שניתן לקשר לתופעת ההתחזקות הדתית הנרחבת שעלתה מן המלחמה, ואף לתופעת הנישואים השניים של אלמנות המלחמה, שלא ידענו כמותה לאחר מלחמות קודמות.

הפסיכואנליטיקאית היהודייה־אמריקנית קרול גיליגן אבחנה את הנטייה המגדרית הזאת לפני יותר מ־40 שנה: אישה רואה את עצמה כרשת של הקשרים חברתיים. את אמא של, שכנה של, חברה של, בת של. גבר, לעומת זאת, רואה את העולם כמו פירמידה משימתית. איפה אתה עובד, כמה אתה מרוויח, מה היעד הבא.

נשות המילואימניקים?

המלחמה הבהירה שמבחינה מגדרית אנחנו תקועים בעבר (אין מצב שהשם "נשות המילואימניקים" היה פוליטיקלי קורקט לפני שנתיים וחצי). המצב גזר על נשים רבות עבודה במצבים מאתגרים (מי מתפקדת כרגיל כשהילדים נלחמים בעזה), וגם האירה מציאות שבה לנשים רבות עדיין טבעי יותר לפעול למען החברה בגזרת הבית, הקהילה, המשפחה, הזוגיות. המלחמה שכללה את הנטייה המגדרית, והראתה שמתוך אותו כוח, נשים מרגישות משמעותיות גם להתגייס למילואים וללחום בשטח. אבל לכל האחריות הזאת, התודעה הזאת וטוב הלב הזה יש מחיר - והוא קודם כל כלכלי.

כשאת קוטעת את שגרת העבודה שלך, את נסוגה לאחור: לפעמים לשלושה חודשים של חופשת לידה, לפעמים להרבה יותר. ההפסדים הללו נכונים לקצב ההתקדמות שלך כשכירה ולקצב ההכנסות שלך כעצמאית. גברים שעושים מילואים נחשפו לראשונה למחירים שנשים משלמות מאז ומעולם.

זמן זה כסף

הפער הכלכלי בין המינים מושתת על הדיאגנוזה של גיליגן - ראיית העצמי כרשת חברתית או כפירמידה. זמן זה כסף, משאבים רגשיים הם גורם משפיע בעולם התעסוקה.

אנחנו כועסות, לדוגמה, כשאין מאמרים של נשים בעיתונות, אבל בעוד המערכת מוצפת בטורי דעה של גברים מלאי חשיבות עצמית, שרוצים לפרסם את דעותיהם ויכולים להרשות לעצמם לעשות זאת בחינם - נשים משכילות ומנוסות בורחות מלהביע דעה גם תמורת תשלום: בעלי במילואים ואני לא מצליחה למצוא זמן/החלטתי להאריך חופשת לידה לחצי שנה/אין לימודים היום והלו"ז של משרד החינוך לא מאפשר לי לעמוד בדדליין. שמעתי את התשובות האלה במו אוזניי, אפילו מנשים שנרשמות לסדנאות כתיבה בזום ומתחברות באיחור(!).

מי שגדלה בבית שחינך לקריירה ולעצמאות ונתן לה ביטחון אולי מצליחה להתמודד עם האתגר המאוד מורכב הזה. מי שלא, תישאב למציאות שמשאירה אותה לדשדש לבד.

יום האישה המצוין ביום ראשון הקרוב הוא מועד משמעותי וחשוב. זמן לחשבון נפש. את אישה? אכפת לך מעצמך? שבי עם המודל של גיליגן ותנסי להיות קצת יותר פירמידה וקצת פחות רשת. לא בדורסנות - באהבה, בניהול נכון של הזמן, השאיפות והיעדים. ולא כי את לא מושלמת, אלא כי העולם אכזר.

אתה גבר בכיר בארגון? אכפת לך מעצמך ומסביבת העבודה שלך? שב עם המודל של גיליגן ותנסה לחשוב איך להיות קצת יותר רשת. לא כדי לעשות למישהי טובה, אלא כדי לתקן מעט את העולם ולהפוך את החברה לטובה יותר.