את פרשת זכור קראתי במקלט. זה לא היה מתוך ספר תורה אבל יש לי תחושה שזה נסלח הפעם: הרי לא קראנו את ההיסטוריה, פשוט כתבנו אותה. ועם כל הכבוד, מגילת אסתר מחווירה לעומת מה שקורה פה בשנתיים האחרונות. תוכניות ההשמדה היו מוכנות, הפרוקסיז היו מצוידים והקיפו את מדינת היהודים הקטנה מכל הכיוונים. ספרי "מיין קאמפף" שמצאו המילואימניקים בעזה הראו שכבר היה אבא רוחני, השראה והוראות הפעלה.
היפהפייה הנרדמת שלנו נרדמה, ואז התעוררה ויצאה להילחם על חייה. מוקדם לדעת איך תיקרא מגילת הימים האלה, אבל אפשר כבר להכין לה תיקייה ייעודית בנטפליקס. אז הנה רישומון מסקנות ביניים, אולי פעם הנכדים יקראו
1. אל תאהבו אותנו, תפחדו מאיתנו
מקיאוולי כתב כבר במאה ה־16: "עדיף להיות מפחיד מאשר אהוב, אם אינך יכול להיות גם וגם". מדינות גדולות פעלו לפי העיקרון הזה מאז ומתמיד: ארצות הברית לא חיכתה לאהדה כדי לחסל את בן לאדן. בריטניה לא ביקשה אהבה כשהפציצה את גרמניה הנאצית. פוטין לא התעניין בפופולריות בינלאומית כשיצא למלחמה המגונה שלו באוקראינה. ישראל ניסתה במשך שנים להיות יוצאת הדופן - המדינה שמנצחת אבל גם מבקשת שיאהבו אותה.
לא עבד. ברוכה הבאה למועדון. הפוליטיקה העולמית עברה מהערצה לערכים (Soft Power) להערצה לכוח (Hard Power) . השנים שבהן ניסינו להתבדל כ"סטארט־אפ ניישן" הנערץ הסתיימו ב־7.10. מה לעשות, בעידן ציר הרשע של איראן־רוסיה ושות' הלגיטימציה נובעת מהיכולת להכריע. מספיק להרים עיניים לסעודיה, סוריה או איחוד האמירויות - הן לא מחפשות דמוקרטיה מערבית ליברלית, הן מחפשות בעל ברית שיודע להוריד את הראש של התמנון. הערכים והמוסר קריטיים אבל לא בגללם - אלא בשבילנו. הם מחפשים מדינה שהיא נכס אסטרטגי, אז הנה, קיבלו.
2. הסברה היא לא צרחות - אלא התעקשות לחיות
וככה עובד הראש המעוות של העולם: כשאתה מגיב לרצח עם, אונס, שריפת בתים וחטיפת אנשים מבתיהם באופן רפה - אתה בעצם מודה שהדם שלך זול. זעקות ובקשות רחמים לא מרשימות אף אחד. להמון הנבער מפרוגרסיביות והטובע באסלאם אין ברירה אלא להסכים עם מה שמשתמע מכך: היהודים לא זכאים להגנה.
מצד שני, כשאתה מחסל את מנהיג מדינת הטרור אין מה להסביר: הפעולה מגדירה את חומרת מעשיו הנוראיים. הסברה היא חשובה ביותר, היא מצילת חיים, ומחדל ההסברה הוא בלתי נסלח - אבל התעמולה הטובה ביותר היא להודיע לעולם: כן, היהודים מתעקשים לחיות. ככה זה, האריה פשוט שואג, הוא לא מכין סרטונים לטיקטוק.
3. להיות בצד המפתיע ולא המופתע
והנה כל ההבדל: לפני 50 שנה היו ששת הימים ואז יום כיפור, הפעם היו יום כיפור ואז ששת הימים. ב־1967 ישראל תקפה, הקדימה, הפתיעה. בתוך שישה ימים שינתה את המפה האסטרטגית של המזרח התיכון. ואז, שש שנים אחר כך, הגיעו יום כיפור והקונספציה.כשאתה יוזם, אתה בוחר את הזמן, המקום והמטרה, והבונוס - אתה משדר שאתה יודע בדיוק מה אתה עושה. יוזמה והפתעה הן לא רק יתרון מבצעי, אלא כלי אסטרטגי ליצירת ביטחון.
גם את המתאגרף המוביל בעולם אולכסנדר אוסיק אפשר להרוג אם מפתיעים אותו, אם באים אליו פנים מול פנים זה קצת יותר מסובך. מבצע הביפרים, חיסול נסראללה, עם כלביא, שאגת הארי, חיסול חמינאי, הנייה ומי לא - כשאנחנו יוזמים, אנחנו כותבים את התסריט. את התסריט שלהם אנחנו כבר מכירים.
4. אם להיות מופצצים, אז רק בבית
לא זכור תקדים שבו ישנן הפצצות בישראל אבל במקביל גם במדינות ידידותיות לישראלים, כמו שקרה השבוע בדובאי ובקפריסין. המתקפה על ישראל מסיבית הרבה יותר, ועדיין כולנו מבינים: בישראל אנחנו מוגנים. מערכות ההתרעה, ההודעות לטלפונים, פיקוד העורף, המקלטים, הסולידריות האזרחית ומערכות היירוט המתקדמות בעולם שיש כאן, אל מול טילים שנוחתים בלי אבחנה באופן פתאומי במדינות אחרות, מספרות הכל.
באוקראינה היה צריך לאסור יציאת גברים מהמדינה כדי שיישארו להילחם, בישראל הם נלחמים כדי לחזור. טיסות ה"חילוץ" שלנו הן לאזור הלחימה, ואפילו לא שמנו לב לאוקסימורון. ב־1896 כתב הרצל בספרו "מדינת היהודים" על הצורך במקלט בטוח עבור היהודים, מין רעיון מוזר על מדינה. 130 שנה לאחר מכן נשמעו הקולות "תוציאו אותנו מכאן, אנחנו מפחדים" בבורג' חליפא, היהודים רוצים לחזור לירושלים.
5. אחדות היא לא מותרות, היא סם חיים
מרגישים את זה באווויר? המיינסטרים מנצח את הקצוות. הוויכוח היה על ה"איך", ולא על ה"מה". אנחנו מאוחדים כי הבנו מה קורה כשלא. נזכרים כמה המריבות הן על השוליים, וכשזה מגיע לחיים עצמם אפשר לעשות פה קונצנזוס בשתי דקות. מוקדם לדעת מה יהיו ההשלכות הפוליטיות של המלחמה, אבל זאת צריכה להיות זריקת חיזוק לגוש הרביעי – זה שאינו ביבי, אנטי ביבי או גוש הערבים – אם תרצו "גוש אחריות לאומית". דרוש זאת בקלפי הקרובה לביתך.
6. מסיבות המקלטים
והנה כותרת אמיתית: "די ג'יי זהבי הגיע למסיבת חניון בתל אביב וניגן סימפולים מנאומי תחילת המלחמה של טראמפ ונתניהו". אנחנו העם הכי מסתגל בעולם. החתונה של הזוג בחניון הדיזנגוף סנטר, חגיגות פורים במקלטים של בניינים, קריאות מגילה מתחת לאדמה.
אם בקורונה נצמדנו לזום, במלחמה הזאת אנחנו נצמדים אחד לשני. מול אויב שעושה רוח, אנחנו מנצחים עם הרוח. בעזה קמה עיר תחתית של מוות, בתל אביב קמה עיר תחתית של חיים - כל עם והבחירה שלו. אנחנו ננצח, אלא מה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו