בלי מקלט, בלי ממ"ד, בלי מענה: האוכלוסיות שחשופות לכל מטח

בעוד הירי לעבר העורף נמשך והאיום הביטחוני מתעצם, מאות אלפי אזרחים בישראל נותרים ללא מענה בסיסי של מיגון. לפי דו”ח מבקר המדינה מ-2020, כמעט שליש מאזרחי ישראל חיים ללא פתרון מיגון זמין בדירתם.

הפער חמור במיוחד בחברה הערבית והבדואית בנגב, שם לכמחצית מהתושבים אין מרחב מוגן ראוי, וביישובים הלא מוכרים עשרות אלפים נותרים ללא כל הגנה מפני טילים.

ח"כ מירב כהן פנתה אתמול בדחיפות לשר הרווחה חיים כץ, בדרישה להפעיל תוכנית ממשלתית ייעודית להעברת קשישים, חולים סיעודיים ואנשים עם מוגבלות, לבתי מלון ולבתי אבות עם מרחבים מוגנים נגישים. לדבריה, במבצע "עם כלביא" נרצחו 12 אזרחים ותיקים בתוך 12 ימים, שיעור הגבוה פי שלושה מחלקם היחסי באוכלוסייה.

הנרצחת האחרונה במבצע הנוכחי הייתה מטפלת סיעודית של קשישה. "פנינו לשר לפני כחודש וחצי ולא קיבלנו מענה. עכשיו אנחנו כבר בתוך האירועים וחיי אנשים תלויים בהחלטה הזו", כתבה כהן.

הפניות למקבלי ההחלטות לא הובילו לשינוי

בדרום מתארים מציאות של הפקרה. סלימאן אלעמור, מנכ"ל ארגון אג’יק ממכון הנגב, מסביר שיותר ממחצית מהחברה הבדואית חיה ללא מיגון ראוי. "מתוך כ-300 אלף תושבים בדואים, כ-130 אלף ביישובים הלא מוכרים חיים בלי מיגון בכלל. ביישובים המוכרים 30 עד 40 אחוזים מהבתים והמבנים הציבוריים בלי מיגון. כשיש אזעקות באמצע הלילה לאנשים אין איך להתמגן. הם תחת כיפת השמים, חשופים לטילים מאוד רציניים וקשים. זו מתכונת מוות קטלנית. פגיעה אחת יכולה להרוג עשרות ומאות אנשים".

לדבריו, הפניות החוזרות למקבלי ההחלטות לא הובילו לשינוי. “יש דו”ח מבקר המדינה שמציג תמונה עגומה ואף אחד לא עושה כלום. זו אוכלוסייה שבכל אירוע יכולה לשלם מחירים כבדים. גם ב-7 באוקטובר ראינו עשרות הרוגים מהטילים הראשונים”. אלעמור מוסיף כי רבים מהיישובים הבדואיים נמצאים סמוך לתשתיות ביטחוניות. סביב בסיס חיל האוויר נבטים, לכיוון דימונה ואל עבר בסיס חיל האוויר חצרים, היישובים הבדואיים יושבים בקו האש והקהילה החלשה משלמת מחיר כבד במיוחד.

לא מבקשים רחמים - רק שוויון

גם הצעירים משלמים מחיר נפשי כבד. כפא אלדדה, בת 22, סטודנטית לעבודה סוציאלית ובוגרת תוכנית עתיד, מתגוררת בפזורה הבדואית בדרום כסייפה סמוך לערד. היום נפל רסיס טיל באורך כמה מטרים סמוך למקום מגוריה. "אני חיה בכפר לא מוכר ואין לנו מקום בטוח בזמן אזעקה. זה לא רק הכפר שלי, ככה זה נראה ברוב היישובים הבדואיים בנגב וגם בחלק מהמקומות בצפון. התקיפות לא מבדילות בין אזורים אבל אין שוויון במיגון", היא אומרת.

כפא מתארת פחד מתמשך ופגיעה ממשית בחיי היומיום. "יש לי לחץ וכאבים בחזה וסחרחורות מרוב דאגה. כל אזעקה היא מחשבה איך להתמגן. אנחנו מסתתרים בפירים באדמה. אין מקלט ואין ממ"ד. להגיע לערד לוקח לפחות רבע שעה וגם זה מפחיד. במלחמה הקודמת הייתה הרבה גזענות כלפינו וקשה לנו להגיע לבתי ספר ולפתרונות בערים סמוכות. עכשיו זה רמדאן, צריך לאכול בשעות מסוימות, והנסיעות הלוך ושוב יקרות ומפחידות. אנחנו לא מבקשים רחמים אלא שוויון. זו זכות בסיסית לחיות בביטחון”.

לדבריה, מעבר לסכנה הפיזית יש מחיר נפשי ארוך טווח. "אנחנו מדברים על חוסן של צעירים ועל עתיד אבל אני לא מצליחה לראות עתיד כשאני מפחדת למות. זה פוגע בלימודים, היה לי מבחן שלא הצלחתי ללמוד אליו. יש כאן טראומה, חרדות ודיכאון שמשפיעים על ילדים, צעירים, קשישים ומשפחות שלמות".

המציאות הזו כבר גבתה קורבנות גם מחוץ לסבבים הנוכחיים. באפריל 2024 נפגעה קשה אמינה אלחסוני, ילדה בת שמונה מהפזורה הבדואית, מרסיסי טיל שנפל סמוך לביתה במהלך מתקפת הטילים האיראנית הראשונה. המקרה הפך לסמל כואב לכך שהפערים במיגון אינם סטטיסטיקה אלא סכנה מיידית לחיי ילדים.

במערכת הביטחון והרווחה וגם בפיקוד העורף מדגישים את חשיבות המיגון בעורף אך בשטח הפערים נמשכים. בינתיים, מאות אלפים נותרים ללא מרחב מוגן זמין, והקריאות לפתרון מיידי הולכות ומתרבות.