הזדמנתי לבני ברק השבוע לקנות כמה דברים לפורים, ונזכרתי בעצה שקיבלתי מחבר שגר בטוסקנה: כדאי להיות בפירנצה בערב 8 בדצמבר. מה זה כדאי? מוכרחים. 8 בדצמבר הוא יום ההתעברות של מריה הקדושה, הוא הסביר (איך זה מסתדר עם היומולדת של ישו כעבור 16 יום? את זה הוא לא הסביר), ובכיכר המרכזית מדליקים את האשוח הגדול.
הלכתי עם העצה הזאת, ואכן - האיטלקים המסורתיים ששים ושמחים בחוצות במה שמהווה למעשה את יריית הפתיחה לחגיגות הכריסמס. גם בכפרים, בעיירות, בוותיקן, ברומא ובכל איטליה ניכרת התכונה. דת, לאום, צבע ושמחה משפחתית. כיף.
אבל לא מתקרב למה שקורה בבני ברק לקראת פורים. פרשנות עכשווית למשלוחי מנות, לתחפושות, למגילת אסתר. לא ייאמן שגיליתי רק עכשיו את הטופ-מדינת היהודים הזה, אנחנו טסים ליעדים בחו"ל לפי תאריכים על הרבה פחות.
נכון, מחבר "מדינת היהודים" אינו מונצח בעיר, אבל יש מצב שהוא היה מבסוט מהאווירה הספציפית. למי שיודע ליהנות מכריסמס באירופה, אני ממליצה ליהנות גם מחיבור תרבותי לזהות העצמית ביעד הפורימי המועדף בשבוע הקרוב.
מישל
זהות היא בעצם הכל. ככל שאנחנו יותר מחוברים לזהות שלנו ומסוגלים להנכיח את השלמות הפנימית במרחב, כך יותר טוב לנו בחיים. הכלל המתמטי הזה די פשוט. רוע מזהה חולשה ומסתער לטרוף את הקורבן המהוסס, אך באותה מידה רוע מפחד כשהוא מזהה מולו כוח. וכוח מגיע רק מביטחון מלא בזהות שלך, ומהיכרות עם הזהות הזאת.
נועם בתן במסר לצופי האירוויזיון // כאן 11
בזמן כתיבת שורות אלה טרם פורסמו מילות השיר שייצג אותנו באירוויזיון, זולת מילה אחת - שם השיר: מישל. אולי אני טועה (טרם נחשף הטקסט, כאמור), אך כפי הנראה שוב עשינו מאמץ בינלאומי לאיין את עצמנו כדי להישמע טוב באוזן זרה. זאת לא הפעם הראשונה, תמיד רוצים להתגלגל טוב על הלשון של אוהדי התחרות, אבל למה?
עפרה
התחכמנו עם "אבניבי" - שנשמע לאוזניים זרות כמו צופן בינלאומי ובאוזניים שלנו כמו קוד שכונתי; היינו מתוחכמים ומאוד יהודים עם "הללויה"; היינו מלאי גאווה וישירים כשהופענו בבגדי צהוב-לבן עם "חי" על אדמת גרמניה, כשהשיח הציבורי הבהיר שמדובר ברפרור לטלאי צהוב. לא פחדנו מהחי"ת בפיהם של האירופאים וגם לא מאיך שהיא נשמעת מגרונה של עפרה חזה.
אפילו לא חששנו מהטקסט שלא משתמע לשתי פנים: 40 שנה אחרי שטבחו בנו בכל אירופה ו-11 שנים אחרי ששחזרו את ההצלחה באולימפיאדת מינכן, להופיע בגרמניה לא היה עניין של מה בכך; רצינו שיבינו שלא ניתן להכחיש את השואה. והצלחנו. וואלה, הצלחנו. שש נקודות הפרידו בינינו לבין המקום הראשון.
הבחירה הישראלית להפסיק לשיר בעברית באירוויזיון לא נובעת מחוסר הצלחתנו בתחרות. היא נובעת מחוסר שלמות פנימי, שכבר קיבל חיים משלו עד ששכחנו איפה הוא התחיל. אבל ממש כדאי להיזכר. כשאת מוותרת על הזהות התרבותית שלך במרחב, את למעשה מאיינת את עצמך. הרצון להתחבב על הרוב או להיות כמו הרוב, כדי לא להכביד או כדי לא למשוך תשומת לב, לא מוכיח את עצמו וגם לא נכון מהותית.
הוא לא נכון לאישה שחושבת שאם היא תבטל את עצמה במרחב תעסוקתי גברי או תצמצם את הנוכחות הייחודית שלה ייקחו אותה יותר ברצינות, יקדמו אותה או ישדרגו את שכרה, והוא לא נכון למדינה שחושבת שזו הדרך לשרוד. בדיוק להפך.
תאודור
ב-1879 פרסם אליעזר בן-יהודה מאמר מכונן בעיתון "השחר", שבו הוא מחבר את הרעיון המדיני לתחיית השפה העברית כדי לתת מנוח ללאומיות היהודית: "כמו שהיהודים אינם יכולים להיות עם חי באמת אלא בשובם לארץ האבות, כן אינם יכולים להיות עם חי אלא בשובם ללשון האבות".
אני לא יודעת אם דוקטור תאודור הרצל קרא את המאמר ההוא לפני שכתב את "מדינת היהודים", אבל מבחינות רבות הספר שיצא ב-1896 (החודש לפני 130 שנה) משלים את התובנה המהותית של בן-יהודה: "ניסינו בתום-לבב להתערב בגויי הארצות", כותב הרצל, ומסביר למה האנטישמיות לא תלויה בנו ומוטב שנקים מדינה לאומית עם זהות ברורה, שתיתן לנו חופש להיות מי שאנחנו באמת.
אסתר
כבר אין לנו כוח להכיל את הסמליות שבין מלחמות ישראל למעגל השנה היהודי. התודעה מעדיפה להתעסק בפוליטיקה המקומית של אוקטובר, ולא לשמוע את ההיסטוריה קוראת לנו ללמוד ממנה כדי שהיא לא תחזור על עצמה. אבל הנה זה שוב קורה - פרס מאיימת עלינו בחג הידוע, ואנחנו מתלבטים אם לברוח מהלאומיות שלנו, מהגורל, מעדיפים שמישהו אחר יפיל את הפור בשבילנו.
"אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך", אמר מרדכי לאסתר, תפסיקי להיתלות באנשים עם קשרים וכסף שיגנו עלייך בשעת הדחק. יש לך יכולות ויש לך כוח, תשתמשי בהם. בכל פעם מחדש הקונפליקט בין להנכיח את הזהות והלאומיות שלנו ולצאת לקרב למען הכלל, לבין לטמון את הראש בחול ולהגיד שזה "רק סבב", מעמיד אותנו במבחן. אם נפסיק לדפדף את המבחן הזה הלאה והתשובה תהיה ברורה - אולי נפסיק להיבחן בכל דור ודור על אותו חומר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו