נשארנו מאחור: מי אחראי על האנשים שלא מסוגלים לחזור לביתם?

תושבי קיבוץ עין השלושה פונו אחרי 7 באוקטובר קודם כל לאילת, לתקופה של חצי שנה. אחר כך עברו המפונים לנתיבות. אפשר לומר שהפינוי הראשון היה כמעט לתפארת. אופן הפינוי של הקיבוץ התבצע ברמה שהיינו מסודרים מבחינת התנאים שקיבלנו, אבל הבעיות החלו להתעורר כאשר המדינה מצפה מהתושבים לשוב לביתם.

מבחינה נפשית לא כולם מסוגלים לעשות זאת. מדובר בתחום פרוץ ומופקר שמבזה את מדינת ישראל והממשלה. לעניות דעתי, כל אדם שקול מסוגל להבין שאדם שגר בבית שבו התבצע טבח, בית שמול החצר הקדמית שלו הסתובבו מחבלים - לא ירצה לשוב אליו.

המדינה, מתוקף ההפקרות והבגידה באותו יום נורא, חייבת לתת מענה גם למי שלא מסוגל לחזור לבית שלו. למדינה צריכה להיות אחריות מוסרית וחברתית כלפי אנשים שנמצאים במצוקה הנוראה הזאת.

גרתיבעין השלושה50 שנה. פניתי לא פעם למנהלת תקומה אבל קיבלתי אותה תשובה בכל פעם - אין להם מנדט לטפל במי שהחליט לא לחזור לביתו.

השאלה שלי פשוטה - מי אחראי על אותם אנשים שלא מסוגלים לחזור לביתם? מי אחראי לטפל בנו, אנשים שחוו את הטראומה בגוף ובנפש

כבר חצי שנה אני משלמת ארנונה כפולה: גם בבית שאף אחד לא גר בו בקיבוץ עין השלושה, וגם בבית שאני שוכרת כיום. למה אני צריכה לשלם על שני בתים? במצב הנוכחי יש לי בית בקיבוץ שאין לי יכולת לעשות איתו שום דבר. אין לי אפשרות למכור אותו ולא להשכיר אותו, לפחות לפי מתווה תקומה. מצד שני, אני צריכה למצוא כספים כדי להחזיק מעמד.

אחרי שמונה חודשים שבהם מנהלת תקומה העניקה סיוע, התחושה היא שעכשיו פשוט מפקירים אותי. תחושה של לכי חפשי לך איפה לחיות ואיך. גם ברגע שאוכל להשכיר את הבית בעין השלושה אני לא יודעת איך זה יקרה. אני בת 53, חייתי שם כל חיי, ובגיל שלי אני צריכה להתחיל חיים חדשים.

התחושה היא שזורקים אותי למים עמוקים מבלי שיש לי יכולת לשחות. זה לא פשוט. לא נותנים לנו כלים אמיתיים להתמודד עם המצב הזה. בקיבוץ הכל היה מסודר, החיים התנהלו על מי מנוחות, אבל עכשיו אני חיה בצורה אחרת ומסובך מאוד מבחינתי להתחיל הכל מחדש. אני מצפה ממדינה שהפקירה אותי שתקבל עלי אחריות ושתבין שאני לא יכולה לחזור לבית שלי.

המדינה היא זו שאחראית למצב שבו אני נתונה, והיא זאת שצריכה לתת לי מענה. אני מדגישה שוב - זו החובה המוסרית והאזרחית שלה לדאוג לי.