הפשע של "ניהול הסכסוך": ההכרעה היחידה היא ניצחון

סמל ראשון עפרי יפה, בן 21, לוחם בסיירת הצנחנים, נהרג ביום רביעי בחאן יונס. שנתיים וחודשיים הוא שירת בסיירת, כמעט מתחילת המלחמה. לפני כן הספיק להתנדב לשנת שירות.

המוות הזה התרחש במהלך פעילות חבלה של צה"ל, כוח שלנו פגע בו בטעות. יפתח והדס, ההורים האצילים של עמרי ושל שלושת אחיו, תרמו את איבריו של הבן המדהים שלהם, וסיפרו שתמיד היה ראשון להתנדב ונתן מעצמו את הכל. בהצהרה הקצרה לעיתונות אמרו גם: "אין לנו שום כעס על הצבא, אנחנו אוהבים את כולם ומחבקים. יש לנו כעס על המדינה, שמכניסה את טובי בנינו לסיטואציות לא הגיוניות ומיותרות, לאחר שכל חטופינו חזרו הביתה".

את המשפט הזה אפשר לקרוא משמאל לימין ומימין לשמאל. מדובר בתמצית הרציונל שנעדר מניהול המלחמה - יש שיאמרו מראשיתה ויש שיאמרו מרגע שחזרו חטופינו. להיעדר הרציונל הזה קוראים "ניהול הסכסוך".

גזלייטינג. טוב ליהודים?

גם הימין וגם השמאל יסכימו עם דברי ההורים השכולים של עפרי. זה לא עניין של ימין ושמאל, זה עניין של הסתכלות נקייה על המציאות: חיילינו גיבורים. הכאוס שמתרחש בעזה לא משרת שום תפיסת עולם למעט זו של נתניהו, שבאופן מתמיד מעביר את הכאב ואת הערכים שלנו עשרה מדורי גיהינום של גזלייטינג: זה לא טבח - אלה מאורעות, זו לא מלחמה - זה סבב, זו לא הזדמנות להכרעה שהתעקשנו לפספס - זה ניצחון מוחלט בשלבים.

אבל במזרח התיכון יש חיים או מוות, ניצחון או הפסד. מי שחושב שאפשר "לנהל את הסכסוך", גוזר על עצמו חיים ללא חיים. נתניהו מוביל אותנו אל הבוץ העזתי כפי שקודמיו הובילו אל הבוץ הלבנוני, ואיך זה נגמר בסוף - כולם יודעים: עוד נסיגה, כי כמה אפשר להקריב את הילדים שלנו, ואז עוד מלחמה, כי זה מה שקורה כשנסוגים.

אם נתניהו היה מאמץ את האידיאולוגיה הימנית שהוא לכאורה מתהדר בה, הוא היה מגרש את האויב העזתי ומרחיק אותו מהקיבוצים שאליהם פלש ב־7 באוקטובר, ומקים בשיתוף פעולה קיבוצים חדשים על האדמות שמהן יצאו המחבלים.

בשבועות הראשונים למלחמה, לפני שהפוליטיקה קלקלה את הסולידריות, זה היה קונצנזוס. אבל ראש הממשלה, כרגיל, משך זמן, כדי להביא אותנו לנקודה החביבה עליו - נקודת ניהול הסכסוך. נקודה שמאפשרת להצטייר כימין ולנהל עאלק־מאבק על ציר פילדלפי, אבל בפועל - להעביר את הזמן עד המלחמה הבאה.

החיים שלנו אינם משחק, ילדינו אינם חיילי צעצוע, ודרג מדיני שמשקיע בהנדסת התודעה של האזרחים במקום בזו של האויב, חוטא לתפקיד.

מדינה של מציאות בהמתנה

את ניהול הסכסוך אנחנו אוכלים כמובן גם בגזרה האיראנית. הרי מה היה כאן במבצע "עם כלביא"? 12 יום של מלחמה מפוארת במינימום נזקים.

אך כשהיינו קרובים להכרעה, הוחלט שלא מסיימים את העבודה, ונותנים לאויב האיראני את המרחב להמשיך להתגרען. כולם ידעו שהמשמעות היא ספירה לאחור עד לחידוש הלוחמה בגזרה הזאת, שעלולה להתרחב לחזיתות נוספות. אך הפעם - כושר ההרתעה שלנו נשחק. ככה זה כשאתה מתעקש לא לצאת ווינר למרות שיש לך יכולת, מבינים שזה לא נורא להתעסק איתך.

ריבוי המלחמות הלא־גמורות שוחק גם את אזרחי ישראל. תחשבו על אפקט החרדה המתמשך של קשישים שיודעים שתכף זה חוזר. תחשבו על רעש האזעקה שעלול לחזור אלינו תכף. תחשבו על משפחות שבהן יש הורים מפרנסים שגם עושים מילואים, וגם ילדים חיילים. מדינה שלמה חיה עם רגל אחת בממ"ד.

החרדה הזאת היא תוצר של מדיניות "ניהול הסכסוך". ניהול הסכסוך הוא ההפך מהכרעה, ובמזרח התיכון ההכרעה היחידה שישראל יכולה להרשות לעצמה היא ניצחון. ומי שאומר לכם שכך נראה ניצחון, משקר. גזלייטינג משפיע על המגוזלייט בכך שהוא גורם לו להטיל ספק באינטואיציות הבריאות שלו, בעובדות הקיומיות הכי ברורות. בסוף המגוזלייט מתייאש ונותן את כל אמונו במגזלייט.

שברנו את המונופול

הנה משהו יפה. הייתי השבוע באופטיקה הלפרין, סניף שלפני חצי שנה עמדו לידו בטונדות.

המוכרת המקסימה עם מבטא רוסי, אני בתור צאצאית ליהודי לטביה מייד מרוקנת את כל מחסנית המילים שלי ברוסית, ושואלת את אירנה מאיפה היא עלתה. "אוקראינה" היא עונה. וואו, אני נמלאת חמלה ושואלת איך היא מרגישה עכשיו, כשהמצב שם ככה עם המלחמה.

אירנה מביטה בי בחיוך מלא חמלה ואומרת: "מה אכפת לי. אותי מעניין רק מה שקורה פה. המדינה שלי זאת ישראל, ואל תחשבי שלאוקראינים אכפת מאיתנו יותר מאשר הרוסים". וואלה. ככה מתקבלים לעבודה באופטיקה כנראה, רואים באופן חד את המציאות. תהיו אירנה.