מקום - ודאגה: הלקחים שלא למדנו

מתי כספי נבחר למלחין השנה של גל"צ באמצע שנות ה־70. התקשרו לבשר לו שלרגל המאורע הוא ילחין שיר של תמלילן השנה אהוד מנור, ויבצעו אותו זמר השנה וזמרת השנה.

אבל מתי פחות חיבב את אותם מבצעים, ואמר: "אני לא נותן שירים לזמרים שאני לא אוהב. לא כאנשים - כמבצעים".

בפודקסט של גל"צ, אותה תחנה, סיפר כעבור 50 שנה: "אמרו לי שאני צריך לעשות את זה ואמרתי לא, אני לא צריך. מפקד גלי צה"ל דאז התקשר וניסה לשכנע אותי אבל עניתי לו שלא, כי אמנותי היא דרכי. הוא ענה שאם כך, יפסיקו לשדר אותי בתחנה. והסכמתי. ואז הוא טרק את הטלפון. למחרת התקשר אלי מישהו אחר והציע פשרה: שזמר השנה ילחין למילים של אהוד מנור את השיר שהוא יבצע עם זמרת השנה, ואני אבצע שיר שאני אלחין כמלחין השנה, למילים של אהוד מנור תמלילן השנה. וגם לזה אני הסכמתי".

אנו גוף אחד?

מתי כספי שמר על עצמו. הוא היה נאמן לאישיות שלו, לדרך שלו, לאופן שבו הוא מביע את עצמו. אנשים נהנו ממנו, אך נהנו לא פחות לרדת עליו ולחייו, כי עשה דברים בדרך שלא השביעה את רצונו של הרוב. החברה - שחיה את שיריו וצעדה לחופה עם לחניו ("זוגות התחתנו לאורו", אמר על "ברית עולם") - לא ראתה סתירה בין הצרכנות ההמונית של היצירה לבין הרמיסה ההמונית של האדם. פתאום ידענו להפריד - להשתמש בשירים ולמעוך את הישות שמאחורי הצלילים.

הישות שמאחורי הצלילים

יש לקח מהותי שעומד מאחורי היצירה המקורית של מתי כספי - כדאי ללמוד גם אותו. אולי אם ישראל כמדינה וכחברה היתה מפנימה את הכוח המניע שעזר למתי להיות אחר, ייחודי, ולכן גם כל כך מצליח, היה נחסך מאיתנו הרבה סבל. "אני פרוטוטייפ, אני אב־טיפוס", הודה כספי בראיון. אני מושפע מסגנונות ברזילאיים, מהבלקן, מהזמר המזרחי, ועוד. אבל היצירה היא מקורית. הר געש פנימי.

"אני לא עושה דברים בכוונה כדי שאנשים יתרשמו", אמר לאוהד בן אבי שהתלהב מהסלסולים ("זה יודל"), "אני לא רוצה להרשים. אני מביע את עצמי בדרכים מסוימות".

היוצר מתי כספי לא כיבס מילים, לא כיבס רגשות, לא כיבס כוונות. זה מה שהפך את היצירה שלו לאינטליגנטית, נוגעת ומצליחה. גם הפופ היה מאוד לא פופוליסטי.

קוראים לזה טבח

ב־1994 יצא ספר בעריכת רחבעם זאבי ("גנדי") ושמו: "טבח חברון - תרפ"ט". בהקדמה נכתב: "ביום השבת י"ח במנחם־אב תרפ"ט, 24.8.1929, טבחו ערביי חברון ביישוב היהודי בחברון. הם היכו, דקרו, גדעו איברים, ביתקו בטנים, אנסו נשים, רצחו ושחטו כל יהודי שהצליחו לגלות - ילד, אישה, גבר וזקן. הערבים שרפו את בתי הכנסת העתיקים, הרסו את מרפאת 'הדסה' ובזזו את בתי היהודים".

הפרעות התרחשו במקביל גם בירושלים, במוצא ובצפת. בחברון עצמה נרצחו 67 אנשים. עמוד ההקדמה מסתיים במשפט: "נזכור את מאורעות האימים של טבח חברון, נלמד את לקחיו ונחזק את היישוב היהודי". בוועדת החינוך, השבוע בכנסת, התברר שהממשלה שמבקשת להסב את שמה של מלחמת שמיני עצרת/7 באוקטובר/חרבות ברזל ל"מלחמת התקומה", מעוניינת לשלוח זרועות מהנדסות תודעה גם אל המילה האומללה הזאת - טבח - ואל הזיכרון שותת הדם.

אחד הדוברים בוועדה השתמש בכינוי "מאורעות תרפ"ט" כדי להצדיק את הרצון לכביסה הסמנטית, ואני באמת לא מבינה למה. כשאנחנו אומרים טבח אנחנו לא שוללים את מעשי הגבורה של אחינו הגיבורים, שיצאו בידיים חשופות להציל נפשות שלא הכירו. אנחנו פשוט מסתכלים למציאות בעיניים ומבינים שאותם כוחות שבאו לטבוח בנו בתרפ"ט, באו לטבוח בנו בתשפ"ד. מתי תוקם ועדת חקירה לא מכבסת כדי להבין איך טובחים בנו ב־2023 כמו שטבחו בנו ב־1929?

המריבות על זהות החוקרים, הניסיון הרדוד להציג את המלחמה האיומה הזאת כתקומה במקום כחידלון ממושך שהביא לתודעה כושלת ולהחמצה היסטורית, מרחיקים אותנו מחקר הדפוס שמשלים עם הכרוניקה הבלתי נסבלת הזאת: טבח ועוד טבח ועוד אחד, ואנחנו מתלבטים איך נכון לדבר על זה, במקום להסתער על הדבר היחיד שצריך לעניין אותנו: איך למנוע את זה.