בנערותה היתה קארין קרפנק במצוקה גדולה. היא לא קיבלה את המחזור החודשי כמו כולן, ואפשר היה לחשוב שאלו חיבוטי גיל התבגרות רגילים.
"בגיל 13, כשהמסדרונות בבית הספר התמלאו בלחישות גאות של בנות שקיבלו מחזור, אני נשארתי מאחור", היא משתפת. "הן דיברו על זה כעל כרטיס כניסה לעולם הנשים, ואני רק חיכיתי. הציפייה הזו לא היתה סתמית. היא היתה כמו אבן שקטה שיושבת על הלב ומתחילה להכביד, לאט ובעדינות, עד שממש קשה כבר לנשום.
"ערב אחד, כשלא יכולתי לשאת את הבושה, הודעתי לכולם סביב שולחן ארוחת הערב ש'קיבלתי'. החלטתי לשקר כדי להרגיש שייכת, להיות כמו כולם. בניתי סביבי חומות של סיפורים רק כדי להסתיר את האמת, שהמחזור מעולם לא הגיע".
הילה טימור אשור, משה בן שמחון
שום דבר בחיים של קארין, כיום בת 41, לא היה כמו של כולם. אמה, שסבלה משיתוק מוחין ונסעדה בידי אביה, לא הספיקה להגיע לחדר הלידה וילדה אותה בחצר הבית בלידת עכוז. סבתה היתה הדמות היציבה והתומכת בחייה ובחיי אחותה הגדולה, וניסתה להביא לחייהן עוגן וביטחון.
בגיל 15 החליטה קארין לגלות לסבתה את האמת. "היא נכנסה אלי לחדר, וביקשתי ממנה שתבוא לשבת לרגע לידי. 'אני רוצה לספר לך משהו - שיקרתי, מעולם לא קיבלתי מחזור'. היא לא כעסה. אני זוכרת את החיבוק שלה. אני חושבת שהיא הבינה. היא מייד קבעה תור למרפאה של בריאות האישה". העיניים של קארין דומעות כשהיא משחזרת את הרגעים ששינו את חייה, ושאותם היא חושפת כאן לראשונה.
היא באה איתך?
"בטח. אני זוכרת את הרופאה שעשתה את האולטרסאונד. לפתע, בלי לשאול להסכמתי, היא קפאה וקראה לכל הרופאים במרפאה. זו היתה הבדיקה הכי נוראית בעולם. הרגשתי כל כך מוזרה, כמו שפן ניסיונות. הם הביטו על המסך ושתקו. אף אחד לא דיבר איתי" .
אחרי הבדיקה קארין נכנסה לחדר הרופא. "הצעדים שלי היו כבדים. הוא אמר לי פשוט, 'אין לך רחם', וזהו. הקול שלו לא היה רך או מרגיע. הוא היה מתכתי ומנוכר. הייתי בת 15. המילים שלו הוטחו בי, 'לעולם לא תוכלי ללדת ילדים בדרך הרגילה'. המילים הדהדו בחדר כמו גזר דין סופי. נהיה לי שחור בלב. במונית בדרך הביתה לא דיברתי, הייתי בהלם".
הוא הציע טיפול?
"בערך חודש אחרי, סבתא קבעה לי תור לפרופסור בביה"ח וולפסון שהסביר שיש לי תסמונת מאייר-רוקיטנסקי - מילים שהפכו את עולמי. עבורי זה לא היה רק מונח רפואי, אלא הסבר לחלל הריק שמצאו בתוכי - חוסר מוחלט ברחם, שחלה אחת שמאלית ויחידה שנשארה שם לבד, ונרתיק מקוצר. תסמונת שיש לאחת מכל 5,000 נשים בעולם".
התסמונת - ובשמה המלא: תסמונת מאייר-רוקיטנסקי-קסטר-האוזר (MRKH) - היא הפרעה מולדת נדירה שביטוייה הם אי-התפתחות רחם ונרתיק עליון או היעדרם. היא מתגלה לרוב בגיל ההתבגרות, והטיפול בה מתמקד ביצירת נרתיק (הרחבה או ניתוח) ובאפשרויות פריון של פונדקאות או השתלת רחם.
"הייתי בת 15 והמילים של הרופא, 'לעולם לא תוכלי להביא ילדים בדרך הרגילה', הוטחו בי והדהדו בחדר כמו גזר דין סופי. נהיה לי שחור בלב, לא דיברתי, הייתי בהלם"
"הרופא לא ריכך את המילים", קארין זוכרת. "הוא אמר: 'אם את רוצה ליהנות מחיי מין בעתיד, עומדות בפנייך שתי אופציות: ניתוח לשחזור ולהרחבה של הנרתיק, או תהליך עצמאי של הרחבה'. המילים שלו הרגישו כמו מפה של ארץ זרה שלא רציתי לבקר בה. בחרתי באופציה השנייה - כי היתה הקשה ביותר. רציתי להרגיש, רציתי שהכאב הפיזי יתכתב עם התהום שנפערה לי בנשמה מאז שגיליתי את התסמונת. רציתי להעניש את הגוף שלי, או אולי פשוט להכריח אותו להרגיש משהו שדומה למה שהרגשתי בפנים.
"קניתי את הערכה ובכל יום מחדש, בחדרי המדרגות של הנפש שלי, התמודדתי עם הציוד הקר והמנוכר הזה - וזה כאב. הכאב הפיזי היה חד, אבל הוא היה כמעט מנחם בהשוואה לריקנות הנפשית. כל טיפת דם שראיתי היתה עדות למלחמה שלי. דיממתי כל יום בחוץ וגם עמוק בפנים, מנסה להרחיב לא רק את הגוף, אלא גם את היכולת שלי להכיל את הגורל הזה. ההתעסקות הזו הפכה לטקס יומיומי, סודי ואפל.
"זה היה הסוד הכי שמור שלי, שמעולם לא העזתי להוציא מהשפתיים. כי מה ילדה בת 15 מבינה בזה? היום אני יודעת שאין קשר בין ליהנות ממין לבין יחסי מין מלאים, ושלא חייבים להיות יחסי מין מלאים, אבל הנערה שהייתי לא ידעה איך מקיימים יחסי מין. לא הסכמתי לניתוח. עשיתי הרחבות. זה היה כואב. אני זוכרת שניסיתי להכאיב לעצמי כדי להרגיש את הכאב הפיזי, רציתי לא להרגיש את הכאב הנפשי. הרגשתי אישה מקולקלת".
קארין לא סיפרה לאף אחד על התסמונת, ורק בגיל 20, לאחר שהיתה בקשר עם בחור במשך שנתיים, החליטה לשתף אותו. "הוא פשוט קם ועזב, אמר שהוא לא רוצה, ואני נשברתי. חשבתי שגם זוגיות לא תהיה לי".
באותן שנים היא איבדה בזה אחר זה את אביה, אמא וסבתה. נותרה לבד בעולם, והיתה בטוחה שאין עוד אישה עם התסמונת הסודית שלה. "חיפשתי עוגן כלכלי ובחרתי להיות 'דומינה', קיבלתי אישור שאני אישה, ואני מושכת, אני יפה, אני לא אישה מקולקלת ואני יכולה לצלוח את כל הקשיים".
בלי להסתיר, בלי שקרים
קארין אישה יפה. ב-12 השנים האחרונות היא חיה עם בן זוגה ברעננה, בדירה מטופחת המעוצבת כולה באדום-שחור כמו קארין - בשיער אדום, בשמלה חושנית ובנעלי עקב עם אבזם מבטיח.
"ראיתי אותו ערב אחד במועדון הדאנג'ן ואמרתי לעצמי 'וואו, אותו אני רוצה. אחרי שלושה חודשים הוא ישב שוב ליד הבר, לידו היה כיסא ריק. שאלתי אם אפשר לשבת, הוא אמר 'כן' ומאז הכל היסטוריה. לרגע הבהלה הציפה אותי, איך אני אגיד לו? איך מספרים דבר כזה, אבל האהבה היתה חזקה מהפחד ופשוט סיפרתי.
"עם 15 השנים שמחברות בינינו ועם ניסיון החיים שלו הוא פשוט פתח את הידיים, לא נרתע ולא הלך. חיבק אותי כל כך חזק, עד שכל הרסיסים שלי התחברו מחדש. הוא נתן לי תחושה נהדרת שאני לא פגומה, שאני לא טעות, פשוט אהב אותי והיה שם עבורי, ובכל יום מחדש הוא עושה את זה. הוא מקבל אותי כמו שאני - בלי להסתיר, בלי שקרים, הכל על השולחן. הוא עומד מאחוריי במסע וברצון שלי שאנשים יכירו את התסמונת הזו.
"היום, כשאני מסתכלת על שלושת הילדים הנפלאים שלו ועל הנכדים שהם כבר חלק בלתי נפרד מחיי, אני יודעת שמצאתי את המקום שלי. בגיל 25 החלטתי שאני לא ארצה ללדת ילדים בדרכים חלופיות, והיום אין לי ילדים כי המחיר הרגשי והפיזי של הפונדקאות היה כבד מדי עבורי. הפונדקאות או האימוץ הם מסע ארוך, מתיש ויקר. ויתרתי על המסע המפרך להביא ילדים משלי, כי השחלה הבודדת שלי לא מייצרת ביציות".
"כשאחותי הכניסה אותי לחדר הלידה שלה הרגשתי כאילו אני יולדת באמת. זו היתה תחושה מדויקת, שגם אני שותפה לבריאה הזו, וזה גם תיקן חלק גדול מאוד במסע שלי אל החופש"
"פתאום אני לא לבד"
עם זאת, את חוויית הלידה היא חוותה דרך אחותה, אם כי בכאב. "כשאחותי סיפרה לי שהיא בהיריון, הלב שלי נקרע לשניים", קארין מספרת. "מצד אחד שמחתי מאוד בשבילה ומצד שני זה כאב לי כל כך, אבל היא בטוב ליבה וברגישותה הפכה אותי לחלק בלתי נפרד. לאורך כל ההיריון היא נתנה לי לגעת בבטן שלה, להרגיש את העובר, עד שהרגשתי כאילו חיים שלמים גדלים בתוכי.
"השיא היה כשהיא הכניסה אותי לחדר הלידה שלה. ברגעים ההם הרגשתי כאילו אני יולדת באמת. זו היתה תחושה מדויקת, שגם אני שותפה לבריאה הזו. זה גם תיקן חלק גדול מאוד במסע אל האור והחופש".
את עיקר פעילותה היא ממקדת בימים אלו בהעלאת המודעות הציבורית לתסמונת, ורואה בכך שליחות. "אני פה כדי להעלות את המודעות בקרב רופאים, בקרב המדינה שלא עוזרת בשום מימון של פונדקאות, ובקרב הביטוח הלאומי שיכיר בזה כנכות לכל דבר, כי התסמונת הזו פוגשת אותנו בכל יום בחיים.
"לפני שבועיים פרסמתי לראשונה פוסט בפייסבוק, ופתאום פנו אלי נשים וסיפרו שיש קבוצה של נשים כמוני. חלקן הולידו ילדים בפונדקאות, לחלקן יש שחלות מתפקדות, חלקן מתמודדות עם בעיות בכליות ובדרכי השתן. דיברתי כבר עם ארבע. פתאום אני לא לבד.
"זו תסמונת לא פשוטה, ואני רוצה לחזק את כלל הנערות שמגלות אותה היום: אתן לא לבד, יש לכן עם מי להזדהות ויש מי שמבינה אתכן. אתן לא צריכות לשאת את הנטל הזה בתוך בור של בדידות, כפי שאני עשיתי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו