הסחת דעת להתמקד בה: זיני הוא לא הנושא

לא פשוט להסתובב היום עם שם משפחה כמו זיני, תכף משייכים אותך לאח שלך.

אני אומרת את זה כמי שמסתובבת כבר 40 שנה עם השם קור. בכנס שהנחיתי בשבוע שעבר ניגשו אלי בסוף אנשים לשאול, להחמיא או להעיר, ואחד מהם סיפר שהוא שמח לפגוש אותי כי בכל ערב הוא מקריא לילדיו ספרים של אבא שלי לפני השינה. ספרים של אבא שלי? התפלאתי, לילדים? אילו ספרים של אבא שלי אתה מקריא להם? "הרבה", ענה, "אבל בעיקר הם אוהבים את 'הפיל שרצה להיות הכי'".

הפיל שרצה להיות אחי

התרגשתי שסוף־סוף פוקדים עלי את עוונו של פאול ולא את דרישות הלשון המחמירות של הדוקטור, אף שאין קשר משפחתי ליוצר הנודע, אבל עץ משפחתי הוא תמיד אתגר.

יש לי בן דוד קור שעשה אקזיט של 200 מיליון דולר, ואח קור שמתייעץ עם הרב טאו לפני שהוא עובר דירה. אנחנו בני האדם, בדרך כלל מייצגים רק את עצמנו, לכל היותר אחראיים לילדים שלנו, וגם זה ביום טוב - כשהמפקדים נותנים להם להתקשר מהשטח.

וברצינות - אם האירוע לא היה קשור לאח של זיני, נפח הסיקור כאן היה אחר.

רובים ושושנים

מגיש ברדיו אמר שהוא מתעצבן לשמוע אנשים אומרים "למה עושים עניין מסיגריות, הרי הסיוע ההומניטרי שהממשלה הכניסה הזיק יותר", והמגיש שאיתו ענה: "נכון, ואם הממשלה חימשה ארגונים בעזה, אתה גם תלך בעצמך ותיתן לפלסטינים רובים?"

והם צודקים. יש הבדל בין מה שעושה השלטון לבין מה שעושה האזרח. הממשלה, או כל רשות אחרת, יכולה לעשות דברים ומותר לה לעשות דברים, ועדיין זה לא מתיר בשום צורה לאדם הפרטי לעשות ככל העולה על רוחו. כן, החוק והמוסר מעל לכל.

אבל תקשיבו כמה זה מזעזע: ממשלה הכניסה סיוע לאויב בזמן מלחמה; ממשלות מחמשות את האויב במשך שנים.

יש משקל למה שהממשלה עושה ולשֶׁדֶר שהשלטון בוחר להעביר לאזרחים. זה לא מתיר לאזרחים לעשות דבר, זה מעמיד את הממשלות באור עכור יותר, ומחייב את האזרחים לא להידרדר, גם אם השלטון מזלזל בחוק או במוסר.

כאשר פוליטיקאים מגיבים לפרשה באמצעות תקיפת מערכת המשפט דווקא, ועיקר ההתייחסות לפרטים שנחשפו נסב סביב שיוכו המשפחתי של אחד החשודים, הם: א. מגבירים את הפוקוס על זיני ב. מזלזלים בחומרת החשדות ג. נמנעים מלהביט במראה שהפרשה הזאת מציבה בפניהם. לא נעים להביט במראה הזאת, אבל מוכרחים.

דוגמה אישית

פרשיית הברחת הציוד לעזה מציבה מראה בפני השלטון. כשאתה מזלזל במערכת המשפט וכשאתה ממעיט בחומרת ההשקעה באויב - מי שנושא אליך עיניים, בסוף לומד ממך ועושה אותו הדבר.

במצב אחר היינו יכולים לדון את הפוליטיקאים המגיבים לכף זכות ולומר שהפרשה מציפה אצלם את התת־מודע, ולכן דווקא השיקוף מקשה עליהם להתייחס לנושא עצמו. אבל לצערי אני לא בונה על זה שהם מבינים את גודל האחריות או את האנלוגיה.

אמחיש זאת כך, יונית: כשאמא ואבא מדברים בגסות זה אל זה ומכלים את עיתותיהם מול הטלוויזיה, מגוחך מצידם לבוא בטענות אל הילד שלא מכבד את המורים, וגם די חסר סיכוי שינסו להגביל את שעות המסך שלו.

כשאמא ואבא מתנהלים בפזרנות, קשה לחנך את הילד לחסכנות.

בבית של אישה מוכה גדלה בדרך כלל ילדה שמאמצת אותו דפוס - צריך מודעות גבוהה מאוד, אומץ לב וגם השפעה חיובית לגנטיקה של האבא כדי שלאמא פגועה ומנוצלת תגדל ילדה שיודעת לעמוד על שלה ולהחזיר למי שמנסה להשתמש בה.

אומה שמנרמלת ואפילו מקדשת 30 שנות מתן נשק לאויב, בכרוניקה של רצח עצמי, יכולה רק לתהות על הטבע הייחודי שגרם לזליגת נשקים בלי שזה ינבע מתוך שורות העם.

ממשלה שמעבירה בזמן מלחמה אוכל שמגיע ישירות לחוטפים שמרעיבים את אזרחיה, לא יכולה לנקות את עצמה מאחריות כשאחרוני המילואימניקים שעוד נותרו לה מואשמים בסיוע לאויב בשעת מלחמה. (ויובהר: אין בדברים כדי להציג את עברייני הסיגריות חפים מפשע).

מי אמר סיוע לאויב ולא קיבל

הממשלה, הצבא, התקשורת ומערכת המשפט היו סבבה לגמרי עם מזוודות של כסף לחמאס, מהסכמי אוסלו ועד 7 באוקטובר. עכשיו מסבירים לנו ש־13 לובשי מדים הם שהחיו את הכלכלה הפלסטינית בעזה כשהובילו פאקטים. הגרפים במהדורות החדשות מחשבים כמה כסף עשו בחאן יונס לחבילה, באותו שבוע שבו מעבר רפיח נפתח מחדש כחלק מתוכנית אב לשיקום עזה במיליארדים והבאת הקטארים לשכון ברצועה.

הקטארים, אלה שחשבנו כי לא נורא שהם לא סובלים אותנו משום שהם רחוקים, אלה שראש הממשלה לא היה סגור על הזהות הרצחנית שלהם - עכשיו, כשאנחנו כבר יודעים שהם אויב מסוכן על מלא, אנחנו מתנהגים אליהם כמו אל אויב: ברוכים הבאים, תתמקמו בכיף ליד הגבול. כלומר לא גבול, מעבר חד־צדדי.

באיזה גודל אתם רוצים את המאפרה שלכם?

אפרים קישון לא היה כותב את זה יותר טוב. אנחנו עם של מזוכיסטים. לא עגבניות השרי, לא הטפטפות, לא ווייז - מנגנון ההרס העצמי שפיתחנו הוא ההמצאה הישראלית היצירתית מכולן.