שנתיים וקצת אחרי טבח שבעה באוקטובר, קיבוץ כפר עזה עומד בפני אחת ההכרעות הרגישות והטעונות ביותר של תהליך השיקום: כיצד מנציחים את האסון, ומה עושים עם הבתים שבהם נרצחו תושבים.
לפי הקיבוץ, טרם התקבלה החלטה סופית בנוגע להריסה או שימור של בתים לצורכי הנצחה. הנושא צפוי לעלות להצבעה קהילתית בעתיד, כחלק מדיון רחב על אופי ההנצחה בקיבוץ, ולא צפויה הכרעה בימים הקרובים. במקביל, נבחנות חלופות שונות, והמשפחות השכולות, ובהן משפחתה של סיון אלקבץ, הן חלק בלתי נפרד מההליך. אבל עבור ענת אלקבץ, אמה של סיון, זהו לא דיון תכנוני אלא מאבק על עצם הזיכרון של ביתה.
כפר עזה לאחר שבועיים מתחילת הלחימה \ שמואל בוכריס (ארכיון)
"זה לא עוד מבנה שנהרס כחלק משיקום", היא אומרת. “זה בית שבו התרחש רצח. זו עדות. ברגע שמוחקים אותה, מוחקים חלק מהאמת”.
סיון אלקבץ התגוררה בשכונת הדור הצעיר בכפר עזה, בקצה הקיבוץ, סמוך לשער שנפרץ בבוקר הטבח. מקום שקט בימי שגרה, והראשון לספוג את האסון ביום שבו הכול קרס. היא הייתה צעירה, רגישה ומעשית, מי שתמיד חיפשה פתרונות ושאלה מה עושים עכשיו.
בבוקר השבעה באוקטובר הבינה במהירות את גודל הסכנה. הקרבה לגדר אפשרה לה להבין שמדובר במסות של מחבלים. היא התקשרה, התריעה, ניסתה לעדכן. לאמה שלחה הודעה וביקשה שתעדכן כל כמה דקות שהכול בסדר.
בשעה 11:11 נשלחה ההודעה האחרונה לאביה: "אבא, תבטיח לי שאתם בסדר". סיון הייתה יחד עם בן זוגה נאור, שנרצח גם הוא. השניים היו יחד שבע שנים, עוד מימי התיכון. הם הסתתרו בממ”ד.
בדיעבד התברר כי סיון שלחה בקבוצת הוואטסאפ של צעירי הקיבוץ הודעה קצרה: “הם אצלי בבית. דחוף. עזרה”. למשפחתה היא לא כתבה. בעיני ענת, זו הייתה החלטה מודעת לא להלחיץ את ההורים ולא לסכן אותם.
ביום שני לאחר הטבח נכנס איש שב”כ לבית של שכנתה אופיר. הוא מצא את אופיר עם חוסם עורקים, וסיון עוטפת אותה. שתיהן היו ירויות, שכובות על המיטה. גם ברגעים האחרונים, סיון ניסתה להציל.
מתוך הכאב הזה נולד המאבק. הבית של סיון הוא כיום הבית היחיד בכפר עזה שנשמר פתוח ומבקרים מגיעים אליו מהארץ ומהעולם. בעיני המשפחה, זהו בית עדות חינוכי ולאומי, ולא רק זיכרון פרטי.
המאבק מתחבר גם למיזם “צו החיים”, שנוסד על ידי משפחות שכולות ונפגעי טרור. במיזם מסבירים כי הרעיון נולד מתוך ההבנה שיש להפוך את הכאב לשליחות ואת היגון לאור, ולהמשיך את דרכם של הנרצחים דרך תפילה, עשייה ונתינה, מתוך חיבור לזהות היהודית ולמסורת שמאחדת את החברה הישראלית.
לשמה של סיון נוסף התואר הי”ד. "לא בחרתי בזה", אומרת ענת. "אבל סיון נרצחה רק משום שהייתה יהודיה". בעיניה, השאלה שעומדת כעת בפני הקיבוץ והמדינה אינה רק איך משקמים, אלא מה בוחרים לזכור ואיך.
ההכרעה בכפר עזה עדיין לפנינו. אבל עבור משפחת אלקבץ, השאלה ברורה: האם הבית ייהרס כחלק מהשיבה לחיים, או יישאר כעדות חיה לדורות הבאים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו