"ההבטחה להחזיר את כולם הביתה קוימה", אמר השבוע ראש הממשלה מעל בימת הכנסת, עם החזרת החטוף החלל האחרון מעזה. ואני תהיתי: מתי נוצרה הזהות הזאת, המוחלטת, בין ימין לשמאל? האם קרה רגע כזה שבו התאחד העם סביב החלטה שלא משנה לנו אם הילדים חוזרים בארון או על כיסא גלגלים או על הרגליים? מתי החלטנו כחברה או כאומה להיכנע לטרור ולחיות משואה לשואה?
(כנראה איפשהו בין 7 באוקטובר לבין שלשום).
מנין ירשנו את הייאוש? חידלון מוליד טרמינולוגיה. הנהגה שלא הולכת לקצה ונכנסת לנוהל בעל־הבית־השתגע כשחוטפים לה אזרחים, מנרמלת חטיפות.
והדרך לנרמול חטיפות עוברת בנרמול הטרמינולוגיה האובדנית.
המתים והחיים כאחד?
במסיבת העיתונאים הרשמית הראשונה שכינס ראש הממשלה נתניהו אחרי 7 באוקטובר הוא אמר שמטרת המלחמה היא להחזיר את החטופים ולהשיבם לחיק משפחותיהם. כעבור שנה, בטקס הזיכרון הממלכתי, כבר אמר "איננו שוכחים לרגע את בנינו ובנותינו החטופים ואנו מחויבים להחזיר את כולם, החיים והחללים כאחד".
אוי לאוזניים שככה ישמעו וימשיכו כרגיל. חיים וחללים כאחד? כשאנחנו מונים את החיים והמתים באותה נשימה, אנחנו מוזילים את ערך החיים. התקשורת שרה"מ אוהב להשמיץ יישרה קו עם הטרמינולוגיה הזאת, שהיתה למעשה מיושרת קו עם מחאת קפלן. כך, למשל, עם חתימת העסקה על הפעימה הראשונה, בינואר אשתקד, שער "ידיעות אחרונות", משובץ בתמונותיהם הצבעוניות של החטופים, בישר בהתרגשות על "שובם הביתה", בקרוב ממש. כבר ידענו אז שלמעשה בתמונות רבות מופיעים חטופים שנרצחו בשבי או נרצחו ונחטפו. אבל מה זה משנה? "חוזרים הביתה".
רני לא חזר הביתה
אז זהו, שלא. כשאתה מת אתה לא חוזר הביתה. גיבור בשדה הקרב אינו גיבור ספרותי. יש "להעלות את עצמותיו של" או להביא לקבורה, ויש לפדות מן השבי או לשחרר. אסור שבגלל העינוי המתמשך שעברו המשפחות וההקלה שעם סיומו ניכנע לשקר הסמנטי. המושג "שלום" שינה את משמעותו המקורית בשנות ה־90 אחרי הסכמי אוסלו והפך בציניות כאובה שם נרדף לאחיזת עיניים ("קורבנות השלום").
אל תיתנו למושג הטהור והשליו "לחזור הביתה" להפוך לאותו דבר.
שובה של הקונספציה
החיילים הגיבורים שלנו, עם מיטב צוותי הרפואה, עשו הכל כדי לגאול את משפחת גואילי ואותנו מייסורי הספק.
המעשה הטוב הזה נוצל על ידי הדרג המדיני כדי להשקיט את המצפון בדרך אל הקונספציה#2, מסלול ישיר ל־7 באוקטובר חדש.
אנחנו גוזרים את הסרטים הצהובים כדי לנשום לרווחה ולא לחשוב עוד על המלחמה, אבל זה בדיוק הזמן להעלות את הסרט הצהוב אל ראש התורן כדי לא לעצום עיניים מול פתיחת מעבר רפיח. החלה הספירה לאחור לנרמול הפועלים שנכנסים, הירי שמטפטף, המחבלים שחודרים. זה הזמן לחסום את המעברים, את הצמתים, לצאת להפגין: אין חטופים בעזה, לזה חיכינו כדי להיכנס באויב, למנוע ממנו סיוע הומניטרי, זוכרים? לא צריך תירוץ, צריך רק ביטחון עצמי, תושייה, וסרט צהוב שיזכיר לנו שבזמן שאנחנו בטיפולי חוסן ואזכרות - הם מארגנים בבתי ספר ובקופות חולים את הטבח הבא.
מי שדגל ב"ניהול הסכסוך" לא למד דבר ולא לוקח אחריות, ולא בכדי. אבל אנחנו, האזרחים שמביטים למציאות בעיניים וגם להיסטוריה, למדנו שברצועת עזה יכולים להתקיים שני מצבים: יהודים חיים או יהודים מתים, וכל מצב אחר הוא זמני. בסדום המודרנית הזאת יכולים להיות יהודים חיים ומשגשגים ללא נוכחות ערבים, או ערבים משחרים לטרף שממלאים את המזווה בכל הזדמנות באספקה של יהודים מתים. אם את לא רוצה מצב אחד, את בהכרח גוזרת על עצמך את המצב האחר. במסכת אבות קראו לזה מי שמרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים, וטראמפ ברגע ממוקד הכין לזה תוכנית עבודה.
הילדים שלנו או הילדים שלהם
בני גנץ אמר בראשית הקרב וציטט את עצמו השבוע: בעזה יילחמו ילדים שעכשיו עלו לכיתה ט'. אוקיי, ומה אתם עושים עם זה? מנרמלים את המלחמה? מנרמלים את ההקרבה? את המוות? של הילדים שלנו שרק עלו לכיתה ט'?! הרי כל מערכת הביטחון אומרת שהמלחמה הבאה מול העזתים היא עניין של זמן. אז מה בעצם קורה פה - אתם מביטים בילדים שלנו ויודעים שחלק מהם "יחזרו הביתה" כמו רני גואילי וחלק מהם "יחזרו הביתה" עם הלם קרב? עמוק בפנים המשוואה ברורה לכולם: זה או לגרש את העזתים ולהפריח שם את השממה כמו שעשינו במדינת ישראל בשנותיה הראשונות, או להתכונן לשואה הבאה שתהיה יותר קשה משואת 7 באוקטובר.
מי שמנהיג את המדינה ואת הצבא, ומנרמל מציאות שבה ברור כי עזה מתארגנת מחדש ושהילדים שלנו יקריבו את עצמם עוד פעם, הוא אוכל מוות. מי שחפץ חיים, מבין שמרגע שאין חטופים חיים בעזה צריך למנוע את שואת אוקטובר הבאה.
ועל זה נאמר - בכל מחיר.
רק שהפעם אסור שהגבייה תהיה מהארנק שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו