הרעות, נשאנוך בלי מילים: הגיעה העת שנעבוד על ה"יחד" שלנו

הרעוּת נְשָׂאנוּךְ בְּלִי מִלִּים, כתב חיים גורי בימים אחרים, על הנופלים במלחמת העצמאות, ולא ידע על עוד כמה רגעי חסד ורעות מופלאים לעתיד לבוא הוא כותב. בשם אותה רעות השיבו השבוע חיילי צה"ל את רן גואילי הביתה, במבצע שזר לא יבינהו. בשם אותה רעות הם מימשו "בלי מילים" את אחד הרגעים היהודיים הכי מזוקקים במלחמה הזאת; רגע שכמו מתכתב עם הבטחת יהודה לאביו יעקב, להשיב אליו את בנימין אחיו: "אנכי אערבנו, מידי תבקשנו. אם לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך, וחטאתי לך כל הימים" (בראשית מג, ט).

חטאנו לפניכם רן גואילי ועוד עשרות חללים חטופים, אבל לא "כל הימים", כי בסוף, אחרי ייסורים רבים - כולכם כאן, בבית. והסצנה הכמעט בלתי נתפסת של השבוע, שמגולמות בה ערבות הדדית, ומחויבות יהודית, ורעות ישראלית, לצד הדמעות ושירת "אני מאמין" ו"התקווה", הציפה אצל רבים כאן תמונות שנחצבו מאותו עולם רגש, כי כבר היינו שם, כמה וכמה פעמים.

לפני 22 שנה, במאי 2004, כרעו על ברכיהם עשרות לוחמים, בחולות הלוהטים של ציר פילדלפי, כשהם מחפשים אחר שרידי גופות חמשת חבריהם שנהרגו בפיצוץ אדיר של נגמ"ש עמוס חומר נפץ. שעות ארוכות הם סיננו את החול, בדממה מוחלטת, במסננות ובידיים עטופות בכפפות מנתחים, כדי להביא לקבר ישראל כל רקמה אנושית וטיפת דם; צבא שזוחל בחול על הברכיים למען חייליו המתים, תחת אש צלפים וסכנת מטענים, רק כדי ששרידיהם יובאו הביתה.

השוו אז את אותם החיילים, כפי שראוי היום, לכוהנים העוסקים בידיהם בעבודת קודש. ציירו את ראשיהם המורכנים וגבם השחוח בדמות תמונה של תפילה המונית. כתבו ש"האדמה בוכה יחד עם הלוחמים". תיארו את צה"ל כמי שפשט את מדי הצבא ולבש את מדי החברה קדישא - "ידיים אנושיות שמחפשות שרידי חיים בתוך המוות".

בית הקברות באל־ירמוכ

מדינת היהודים מוכנה להפוך עולמות, וללכת רחוק מאוד, כדי להשיב את בניה לגבולם, גם את אלה המתים; רחוק יותר מכל עם אחר, רחוק מכל דמיון, גם אחרי עשרות בשנים. זכריה באומל שנפל ב־1982 בלבנון, בקרב סולטאן יעקוב, אותר בעזרת ישראל על ידי צבא רוסיה, בסיוע סורי. גופתו הוצאה מבית הקברות במחנה הפליטים אל־ירמוכ והושבה ארצה ב־2019, יחד עם הסרבל והציצית והנעליים שלו. צבי פלדמן, שנפל יחד עימו, הושב ארצה שש שנים אחריו. זה היה עוד ניצחון על הזמן, עוד ניצחון של הזיכרון על השכחה.

ב־2018 אותר בקבר האחים בניצנים מקום קבורתה של טוראית ליבקה שפר, שנהרגה בקרבות יד מרדכי במלחמת העצמאות מאש הצבא המצרי. באוקטובר 2023, רגע לפני שפרצה המלחמה, הודיע צה"ל שאיתר בעזרת יחידת אית"ן את מקום קבורתו של טוראי דב (ברלה) ברודר, שנפל במבצע "מדינה" במלחמת העצמאות.

גם הל"ה שנפלו בקרב בדרך לגוש עציון הנצור, ונטמנו בכפר עציון שנפל בתש"ח, שבו הביתה אחרי מלחמת העצמאות. עצמותיהם לוקטו משטח ירדן, על ידי הרב הצבאי הראשי שלמה גורן, לאחר קום המדינה. 12 מהם לא זוהו, והרב אריה לוין השתמש בדרך קבלית עתיקה המכונה "גורל הגר"א", ובאמצעות דפדוף בתנ"ך עתיק נקבעה זהותם. ההורים השכולים קיבלו את זיהוי הגורל, וגם משרד הביטחון אימץ אותו.

"השיגעון" היהודי הזה, שמגלם רגישות אנושית כמעט ללא גבולות, יונק הן מהנורמה הצה"לית שלפיה לא משאירים פצועים וחללים מאחור, והן מההבנה שעצם המחויבות להביא הביתה כל חלל תורמת לחוסן הנפשי של החיילים ומשפחותיהם בזמן מלחמה.

הדבקות העיקשת בעיקרון הזה, שאפילו ידידינו האמריקנים התקשו תחילה להבינו, נשען על החובה הדתית ביהדות לקבור את המת, וגם על המושג "מת מצווה": חלל שאין מי שיטפל בקבורתו נחשב ל"מת מצווה", ויש חובה לקוברו גם כשהדבר בא על חשבון מצוות אחרות.

שנהיה רואים זה את זה

השבועה הזאת יונקת ישירות גם מאירוע היסטורי שהתרחש לפני 1,890 שנה לאחר שהרומאים כבשו את ביתר וטבחו בתושביה. במשך כשלוש שנים מנע הקיסר אדריאנוס את קבורת הרוגי ביתר והשתמש בגופותיהם כדי לגדר כרם ענק שהיה ברשותו. הגמרא מספרת שכאשר הרומאים אפשרו סוף־סוף לקבור את הרוגי ביתר, קבעו חכמי יבנה את ברכת הטוב והמיטיב, זו שרבים בארץ בירכו השבוע, כאשר נודע שגיבור ישראל רן גואילי שב הביתה.

עכשיו, אחרי סגירת המעגל הזו, כשפרק נורא בתולדות מדינת ישראל נחתם, ומדינה שלמה גילתה מחדש את השורש היהודי של הרעות הישראלית - אולי נוכל סוף־סוף לממש גם את צוואת היחד שהותירו לנו גואילי ומאות הגיבורים האחרים, שלחמו ושנפלו יחד, ללא הבדל מגזר, עדה או השקפה.

הדיסוננס הנורא בין פסגות האחדות והרעות אצל החיילים שלחמו למעננו בהקרבה ובחירוף נפש בשנתיים האחרונות, לבין השיח המפלג והחרמות ששבו למחוזותינו, הוא בלתי נסבל. גם התקשורת בחלקה תורמת לו, ומקטבת במקום לפשר, מתסיסה במקום להרגיע. אויבינו הזכירו לנו לפני יותר משנתיים לא רק שאנו אחים, אלא גם שאנו יהודים, ושהציונות היא חוטר מגזע היהדות. סיפור גואילי מגלם היטב את החיבור הזה.

בבוקר שמחת תורה תשפ"ד הנאצים החדשים לא הבחינו בינינו, כולנו היינו עבורם נטע יהודי טמא וזר, "גידול סרטני" שיש לעוקרו מ"אדמת האסלאם". עכשיו, כשפרק חדש מתחיל, ואף שזוהי שנת בחירות, הגיעה העת שנעבוד גם על היחד שלנו, שאף הוא ערך יהודי; שנבין, כדבריה של טליק גואילי (אמו של רן), ש"כולנו באותו צד", או כפי שכתב השבוע הרב ד"ר בני לאו, לאחר שהוציא את הכיסא הצהוב ממשרדו: "שנהיה רכים זה לזה, שנהיה רואים זה את זה, 'כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים, כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם'".