החגיגות כיסו על הכישלון הערכי: איוולת חגיגות הכניעה

עכשיו, עם החזרת החלל החטוף האחרון רני גואילי, אפשר לומר את הדברים ללא מסכות ומעצורים. החברה הישראלית טעתה טעות מרה באופן שבו טיפלה בפרשת החטופים, ולכן חמאס הצליח להשיג את מטרתו, ונכון לעכשיו - להכניע אותנו אסטרטגית. מדובר בטעויות ממשלתיות על גבי טעויות צבאיות, טעויות חברתיות על גבי תקשורתיות. והכי חמור - השיח של השבוע האחרון ממחיש שלא למדנו, לא הפנמנו ואנחנו לא מסיקים את המסקנות.    

סביב הגעת החטוף האחרון זכינו לגל של חגיגות וקשירת כתרים. הערוצים לבשו חג, כאילו הושלם הניצחון, ראש הממשלה כינס מסיבת עיתונאים וטפח לעצמו על השכם, כך גם יריביו, שמינפו את החטופים לצורכיהם הפוליטיים. המחלוקת היחידה שנרשמה נוגעת לשאלה מי צדק - קהילות מטה החטופים שהטיפו להיכנע מהיום הראשון, או נתניהו שיחד עם הצמרת הביטחונית קשר לצה"ל את הידיים, ונכנע בסוף - מותיר את חמאס על הרגליים.

פרשנים אוהדי נתניהו דפקו על החזה בגאווה - תראו כמה הצליחה דרכנו. פרשנים אויבי נתניהו הכתירו את החזרת הגופה כניצחון האמיתי - המוחלט. איזו איוולת והתעלמות מהמציאות, שממחישה אפס חשבון נפש, אפס ניתוח והבנה של הרסנות ההתנהלות שלנו בפרשת החטופים.

שימו לב לשיח באולפנים השבוע, כמו גם בכנסת ובממשלה. המשוחררים מחמאס הפכו באופן טבעי לסלבריטיז, אבל ההתעסקות בהם הפכה לחזות הכל, ללא כל דיון רטרואקטיבי שמנתח את דרך הפעולה שלנו ותוצאותיה. אף שאלה קשה לגבי מה שחוללו הממשלה, הצבא, המפגינים או האולפנים. אף מילה על העובדה שבגלל החטופים סירסנו את צה"ל ולא נכנסנו לאזורי מפתח ברצועה שבהם חמאס הצליח לשמר את כוחו. אף מילה על גרירת הרגליים המכוונת במערכה, בגלל החטופים, שבגינה החמצנו את הניצחון. וכמובן - אפס דיון על התוצאה - הסכם 20 הנקודות של נתניהו, שבינאם את הסכסוך, החזיר למשחק את הרשות הפלסטינית וברור שלא יגרום למיטוט חמאס. כלומר - הסכם כניעה.

בגלל היעדר כל דיון ציבורי לא הפנמנו שהמהלך הנוכחי היה שונה וחמור מעסקאות החלפת חטופים הרסניות מהעבר, כמו ג'יבריל ושליט, שבהן שחררנו רוצחים באופן סיטוני והובלנו לאסונות כבירים, אבל לא נכנענו אסטרטגית. כי המהלך הנוכחי כלל את ריקון בתי הכלא מהאיומות שבמפלצות, אבל גם הוריד את מדינת ישראל על הברכיים. הוא המחיש שאין יותר משמעות למטוסים, לטנקים ולחיילים אמיצים – קיימת שיטה בדוקה לגזיזת מחלפות ראשנו – חוטפים ישראלים ומפרקים את ישראל מכל נשק ועוצמה.

כך גם אין דיון ציבורי בעובדה שהאויב נבנה מהפגנות מופקרות וביקורת הרסנית מבית, והצליח לנהל מערכה פסיכולוגית שריסקה אותנו מבפנים. וגם כיום שוכחים ומשכיחים את המחיר, את החיילים שנהרגו ונפצעו, את אלו שעוד ישלמו בגלל שנכנענו. אף מילה על כך שהצבת החזרת החטופים כמטרה בלעדית תדון אותנו לחטיפות ולסחיטות, לכניעות האסטרטגיות הבאות, בואכה סכנה לקיום המדינה.

זמן לחקיקה מונעת

לכן, הדיון שחייב להתחיל להתנהל נוגע לאיך ניתן לקשור את ידי הממשלה, כדי שבפעם הבאה היא תיאלץ לפעול לפי מסקנות ועדת שמגר – לא תוכל לשלם מחירים מופרזים, לא לאפשר להשתמש בחטיפת אנשינו ככלי להכנעתנו. ואז מי שירצה להוביל כניעה אסטרטגית יהיה חייב לצלוח חוק יסוד שיחייב רוב של 100 חברי כנסת לפחות, או 80% מהציבור, במשאל עם. ולא פחות חשוב לבחון איך לאסור על אמצעי התקשורת להוביל קמפיינים, ולשתף פעולה ללא הבנה עם האויב שנלחם נגדנו. 

חלק מהשינוי יבוא מהצגת הנתונים הקשים לידיעת ותודעת הציבור. מעריכת חשבון פומבי כמה בדיוק עלתה לנו עסקת ג'יבריל, כמה עלתה עסקת שליט - מנרצחים ישירים ועד האינתיפאדה הראשונה ו־7 באוקטובר. וכיצד ההתנהלות שלנו בשנתיים וחצי האחרונות מנעה מאיתנו את הניצחון ואת ריסוק חמאס, סיכלה את היכולת למנוע טבח וחטיפות בעתיד.

אבל כדי להגיע לכל אלו צריך שקודם כל האחראים לקטסטרופה יודו בטעויות שלהם. ממטה החטופים והפוליטיקאים שעשו בהם שימוש ועד אמצעי התקשורת, ממערכת הביטחון ועד הממשלה. לפי השיח שהתנהל השבוע אנחנו רחוקים מאוד מכך.

אידיוטים לא שימושיים

חסימת מכוניתו של אהרן ברק בידי חביב מחנה נתניהו, מרדכי דוד, מדגימה את מרוץ האיוולת של הקואליציה כולה. בקריאות "דיקטטור", "חמינאי של דורנו", עיכב "פעיל ימין" את ברק הישיש - נשיא בית המשפט העליון לשעבר - בדרכו הביתה. הפעולה "ההרואית" של דוד, יחד עם קריאות תמיכה מגאוני הקואליציה, סיפקו דווקא לברק ולמילייה שלו סימפטיה ותמיכה ציבורית. כך, פעולה בריונית של אידיוט לא שימושי אחד סיפקה תחמושת דווקא למי שמתנגד לרפורמות החשובות שיש לבצע במערכת המשפט והממשל, לתיקון ההפיכה השיפוטית שביצע אהרן ברק עצמו.   

נשיא העליון לשעבר יצא מאירוע שהוגדר כ"קונגרס הליברלי הראשון", שבו נאספו מי שמבקשים למנוע את תיקון העיוותים שנוצרו בדמוקרטיה הישראלית מאז חקיקת חוקי היסוד ב־1992. מעל הבמה אמר ברק כמה דברי טעם, אבל כמנהגו חזר על מסכת ההפחדה הכוזבת, כאילו ישראל אינה דמוקרטיה כפי שהיתה בעבר. הכל בגלל שהעזו לשנות משהו מהמבנה המעוות של שלטון השופטים והיועמ"שים שהוא תרם רבות ליצירתו.

בתחילת מסכת חסימותיו הדגים מרדכי דוד בטעם את המוסר הכפול והצבוע של נוטרי דמוקרטיה מסוג אלו שאכלסו ביום רביעי את מושב "הקונגרס הליברלי". מי שקידשו את חסימת איילון עבור מאות אלפי ישראלים בשם המחאה נגד הרפורמה המשפטית, אבל הזדעזעו מחסימת פוליטיקאי או בכיר תורן בידי דוד, בשם השוויון בפני החוק. אבל ההדגמה איבדה כל טעם, במיוחד כאשר רק לפני כשנה המנהיג העליון, בנימין נתניהו עצמו, שלח בחוסר חוכמה את אהרן ברק לשבת כשופט מטעם ישראל במוסד הצבוע והאנטי־שיפוטי של האג. שלא לדבר על העובדה שנתניהו היה זה ששיתף פעולה ולקח חלק בזמנו בהפיכה השיפוטית של ברק, לפני שהסתבך בתיקיו הפליליים האישיים.

בכלל, ההפגנה הדסטרוקטיבית של דוד מאפיינת רבות מהפעולות של הקואליציה בימים האלו. למשל, אכן יש מקום לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, אבל לא לחסל לחלוטין את תפקיד היועץ והיועצים, כפי שרוצה הקואליציה. ברוח הזו הצליח שר המשפטים לוין להגיע להישג אדיר בקביעה בבג"ץ שהיועצת בהרב־מיארה נגועה בניגוד אינטרסים בפרשת הפצ"רית, ולכן מנועה מללוות את החקירה. אבל מייד אחר כך נכשל במינוי מלווה חקירה חליפי ראוי והחמיץ מול שער ריק. הגישה הלא מידתית, לא תבונית, עוברת כחוט השני במהלכי הקואליציה. בכך היא מספקת דווקא חיזוק לברק ולחסידיו בניסיונם לשמר מבנה משפטי אנטי־דמוקרטי, שבמסגרתו המילייה שלהם ימשיך לשלוט בניגוד לרצון העם.