התוצאה הושגה - הגענו לשלב המפחיד: "כפיים" למרדכי דוד

המוטיבציה לתמיכה הנלהבת במעשי מרדכי דוד, אם נקשיב לתומכים, היא שדוד "מציב מראה". הוא מראה למחנה השני שגם הוא יכול להיות אלים. הוא מראה ליועמ"שית שאם "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי", הרי שגם בו אי אפשר לגעת.

ובכן, המראה הוצבה. ההשוואה בין חסימת כבישים בהפגנה לבין טיפול אישי באהרן ברק היא מפוקפקת, אבל אניח לזה לגמרי. המסר הועבר בשלמותו. מה עכשיו? איך מתקדמים? ובכן, מצד חברי הקואליציה ותומכיה, עכשיו הכל בסדר. תחושת קתרזיס. כי השגנו את הדבר שהוא, למעשה, היעד החדש של השלטון והמנהיגות בישראל: סימטריה.

אם השאיפה האובססיבית הזאת לסימטריה מוכרת לכם, אולי זה מחיי המשפחה. כל זוג הורים יודע, שאם יש לך שני ילדים אבל סוכריה על מקל אחת בארון, עדיף שתזרוק אותה לפח. כי מה שישפיע על מצב הרוח של הילדים זה לא כמות הסוכריות שהם אוכלים, אלא מידת השוויון ביניהם. הם לא רוצים סוכריה, הם רוצים סימטריה.

מדינה של מישהו אחר

 זה משהו שקרה לנו, כחברה. שני שלבים של הרס. הראשון: הפכנו לזוג אחים, במדינה בלי הורים. בלי איש שמצב המדינה מוטל על כתפיו. תקופת הרפורמה המשפטית שכנעה לא רק את המוחים אלא גם את השלטון עצמו ותומכיו, שהמדינה לא שלו. המדינה של מישהו אחר. ההורים הם לא אנחנו. המדינה לא באחריותנו ומצבה הסופי לא מענייננו. לנו יש משימה משנית: לדאוג שלאחר לא יהיה יותר מאיתנו. התוצאה הושגה. כפיים למרדכי דוד.

השלב השני מפחיד יותר. בסוף, הסימטריה לבדה לא מספקת את תומכי הממשלה. הרי הם נבחרו לשלוט. וכעת, הם מאמינים שהמדינה נחטפה מהם. לכן, זה לא רק שלא אכפת אם תהרס המדינה, אלא שבזה עצמו יש סיפוק לא מבוטל. לראות את הסדר החברתי עולה בלהבות. כלומר, לראות את הסדר החברתי שלהם עולה בלהבות. מרדכי דוד הוא גורם מפרק. הוא משאיר מדינה מפורקת יותר משהיתה לפניו. בכך הוא נוקם בשם מצביעי הקואליציה, על כך שלקחו להם את המדינה. "אם אני לא טס, אף אחד לא טס".

פרצופו הכאוב של אהרן ברק בן ה-89, הוא מקור לאושר משום שהוא משיב תחושת יכולת. אמנם איננו מצליחים לקחת לנו את המדינה ולנהל אותה, אבל אנחנו יכולים לגרום לבעלי הבית של המדינה לסבול. אנחנו לא יכולים לבנות, אבל אנחנו יכולים לקחת את מה שנמצא אצלם, אצל האחרים, ולפרק.

כן, זה נשמע מוכר. מדובר בהלך רוח פלסטיני. הלך רוח שתחושת הדיכוי היא המצע לגידולו. זהותו מבוססת כולה על ההתנגדות למי שגזל ממנו את חייו. לכן החזון הוא פירוק. לא בניה. והמודל הוא הביריון, לא היוצר.

זהו הלך רוח מסוכן כשהוא מתדלק מיעוטי מהגרים בצרפת או קבוצות שוליים בארה"ב. אבל כשזה הלך הרוח של הרוב, של הקבוצה השלטת, כשחברי הקואליציה יוצרים מדוד מודל וראש הממשלה תומך בשתיקה, זו התאבדות.

ההתפרקות החברתית עלתה לנו כבר מחיר איום, לא רק פנימי, אלא חיצוני. ועדיין לא למדנו. אולי נלמד בהמשך, נקווה שלא יידרשו אסונות נוספים.