המבצע, שהתחיל ב-7 באוקטובר ונמשך עד תחילת השבוע, נמצא בקצה סקאלת הרגשות שאפשר לאדם לחוות. אין יותר מזה. הוא ידע עליות ומורדות, רגעי שמחה וגבורה יוצאי דופן, אופוריה והתפרצות אושר, וגם כאב בלתי נתפס, תחושת החמצה ואפילו ייאוש.
זה סיפור של עם שלם שחתיכות מהלב שלו נתלשו ממנו, ועד שלא הושבו הוא פעל בחצי כוח. חלק מכוחות הנפש שלו הוקדשו לבכי, לתפילה, לתקווה, לימי מילואים, לחקירת שבויים, לסריקת מנהרות, לחפירה בידיים. חלק מחזיק תקווה גם כשהיא לא קיימת, כמו טרמפיסט בצומת הערבה.
האדם הוא יצור סתגלן, ולכן גם אנחנו התרגלנו למצב הכי לא נורמלי שייתכן. המשכנו לומר "עד החטוף האחרון" אף שלא תמיד האמנו שבאמת זה יקרה, כי מה הסיכוי? יותר הגיוני היה שפיסות לב יישארו שם, למשך שנים ארוכות אם לא לנצח, ושאנחנו נלמד לחיות עם החוסר.
פתאום עכשיו, פתאום היום, החטוף האחרון מובא לקבורה. האם יש כאן שמחה? אצלי אין. אולי הקלה, אולי סגירת מעגל והתרת ספקות, אבל לא שמחה. יש כאן אשרור הברית בין המדינה לאזרחיה, והצהרה כלל-עולמית בנוגע לקדושת החיים והמתים שלנו. ועדיין, זאת לא שמחה. כי השבת החטופים היא אפילו לא תיקון של המחדל הנורא של שמיני עצרת, כי יש דברים שאי אפשר לתקן.
אנחנו יודעים בדיוק מתי התחילה המלחמה, אבל האם נדע מתי היא מסתיימת? האם תמונת רן גואילי מורד אל הקבר היא "תמונת הניצחון"? לא ייתכן. בשביל תמונה כזו אנחנו מחויבים להתבונן בסיפור מרחוק, הן בזמן והן במקום. אז נוכל לראות תמונת ניצחון מזהירה, לא פחות.
מנקודת מבט זו (שפעם קראו לה נשר, וכיום אולי קוראים לה רחפן) נראה איך האסון הגדול מאז קום המדינה בעצם הניע את ההצלה שלנו. בעקבותיו נכתש חמאס, פורק ברובו איום חיזבאללה, בכירי הארגונים האלה חוסלו במבצעים מזהירים (לא נתעייף להזכיר את סינוואר, הנייה, דף, אל-עארורי, עיסא, א-דין, שוכר, עקיל, כרכי, וכמובן נסראללה), משטר אסד נפל, תוכנית האטום של איראן חטפה מכה משמעותית, ובתקווה שגם משטר זה ייפול בקרוב.
כל אלה לא היו אפשריים ללא טבח 7 באוקטובר וחטיפת מאות מאזרחינו. אנחנו כבר יודעים שמכה פחותה מזו היתה מוציאה אותנו לעוד סבב חסר תוחלת בעזה, ולא למהלך מאסיבי שהוליד את אפקט הדומינו הניסי הזה.
בפרשת השבוע נקרע ים סוף. "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם, לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם עַד-אֶחָד. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם... וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם".
התורה מתארת לנו מה קרה למצרים, מה קרה לנו, ואז זום-אאוט ומישהו מתמלל לנו מה המשמעות של המהלך כולו. זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו - לראות את הנס הגדול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו