צריך תוכנית לאומית - לפני שנאבד את הצפון

באחד מטקסי סיום התפקיד שהתקיימו לאחרונה בצה"ל נעמד ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה מול העיתונאים ואמר משפט שהפך לוויראלי בתוך שעות ספורות. הוא תיאר כיצד תכנן במשך שנים את השינוע הלוגיסטי של צה"ל למלחמה בצפון וציין בפשטות מטרידה: "צה"ל לא יצא דרך כביש ואדי ערה".

הסיבה שבגינה צה"ל לא עבר בכביש הזה אינה לוגיסטית כמובן, אלא דמוגרפית גרידא. איפה שאין התיישבות יהודית אין שליטה ביטחונית. לא מדובר כאן באידיאולוגיה לאומנית או בפוליטיקה של התיישבות. המשפט הזה מעמיד בסימן שאלה גדול את היכולת הבסיסית ביותר של מדינה להזיז כוחות צבאיים בשעת חירום ולהבטיח ריבונות מעשית.

אין דרך עדינה לתאר זאת: הגליל נמצא במשבר עמוק. אזורים שלמים בצפון הארץ - מאצבע הגליל ועד הגליל המערבי, מהכרמל ועדה עמק החולה - מתנהלים במיעוט יהודי שהולך ומתדלדל. הם מבודדים, מוקפים והמרחב ההתיישבותי שלהם מצטמצם. המלחמה גם חשפה את המחיר הנורא של חולשה דמוגרפית: עשרות אלפי תושבים פונו, הכלכלה מקומית קרסה, מפעלים נסגרו, התיירות נמחקה והרצף ההתיישבותי ספג מכה שממשיכה להדהד.

החוסן האזרחי, שעליו נוהגים להרצות בכנסים ובסמינרים, חטף מכה אנושה. וידוע לכל שהמרחק בין עמידה להתמוטטות, בין התארגנות לכאוס, בין היכולת להחזיק מעמד לנטישה מאורגנת קשור ישירות בחוסן אזרחי. ללא עומק של אוכלוסייה יהודית משמעותית, ללא קהילות חזקות וללא ציבור שמסוגל לשאת את נטל המשבר הממושך – אחת דינו של האזור להינטש.

ובכל זאת, למרות שהנתונים הללו ידועים מזה שנים, המדיניות הממשלתית מתעדפת באופן בולט פיתוח ובנייה בין גדרה לחדרה. התפתחות עירונית מסיבית, תשתית כבישים ומסילות ברזל, אזורי תעסוקה ומרכזי הייטק - כל אלה יצרו במרכז הארץ מציאות כמעט סוריאליסטית של צפיפות אדירה, פקקים כרוניים ומחירי דיור אסטרונומיים, בזמן שהגליל נותר מנותק ומוזנח.

המדינה לא השכילה, או יותר נכון לא טרחה לחבר תחבורתית את הצפון לאזורי התעסוקה במרכז הארץ בזמן נסיעה סביר. היא לא פיתחה אזורי תעשייה והייטק משמעותיים שיוכלו לקלוט מאות ואלפי עובדים איכותיים. היא לא יצרה תמריץ אמיתי - לא מס הכנסה מופחת, לא מענקי דיור, לא תיעדוף במשכנתאות לזוגות צעירים, משפחות חזקות ובעלי מקצוע איכותיים שיעודדו את כל אלו לעבור צפונה. התוצאה היא פרדוקס שמעיד על כישלון מדיניות מובהק: מי שרוצה לגור בראש פינה ישלם כמעט כמו בראשל"צ, אם לא יותר. היצע הדיור נמוך עד כדי כך שהמחירים מגיעים לאבסורד. רופא שיעבוד בבית חולים זיו לא יזכה למשכורת גבוהה יותר מעמיתו בשיבא או בתל השומר, מורה מצטיין לא יקבל בונוס או תיעדוף אם יבחר ללמד בגליל, ובעל מקצוע בהייטק לא ימצא סיבה רציונלית אחת להקים בית בכרמיאל במקום במודיעין. המדינה, בפשטות, לא חושבת שמספיק חשוב כדי להשקיע משאבים אמיתיים בשינוי המציאות הזו.

יש החלטות ממשלה רבות, יש תוכניות חומש מרשימות על הנייר, אבל רק מיעוטן מומשו בפועל. במשך שנים בחרו להשקיע בנגב (החלטה שהיא כמובן מבוכה כשלעצמה) וזו למעשה עדות חיה לכך שכשיש רצון פוליטי אמיתי ויכולת תקציבית הדברים קורים. פרויקט באר שבע, העתקת בסיסי צה"ל לנגב, אוניברסיטת בן גוריון - כל אלה מוכיחים שמדיניות ממשלתית יכולה לשנות מציאות דמוגרפית, אבל את הגליל עזבו לנפשו.

במקביל מתרחש תהליך בעייתי נוסף. התחלות הבנייה במגזר היהודי בגליל נמוכות בהרבה מהתחלות הבנייה במגזר הערבי והבדואי. משפחות יהודיות חזקות, משכילות ובעלות פוטנציאל כלכלי עוזבות את הגליל ונודדות למרכז. בוגרי תיכון וחיילים משוחררים מחפשים את עתידם בתל אביב, בירושלים, במודיעין, בכל מקום מלבד הצפון. המיעוט היהודי בגליל, שכבר כעת עומד על 25% בלבד באזורים מסוימים ועל 14% באזורים אחרים, הולך ומחמיר במגמה מדאיגה.

בעוד שאלפי מבנים בלתי חוקיים נבנים במגזר הלא יהודי, ללא כל פיקוח או אכיפה משמעותית, ובעוד תכניות הבנייה הממסדיות במגזר הלא יהודי נמצאות בעידן של פריחה, ההתיישבות היהודית נתקלת בחסמים ביורוקרטיים: הגבלות בתי אב, ועדות קבלה, ותיעדוף מובהק של רשות מקרקעי ישראל ושל משרד ההתיישבות לתכנון ולבנייה במרכז הארץ, בחיפה המטרופולינית, ובערים הגדולות והצפופות.

היעד של מיליון יהודים נוספים בגליל אינו חזון אוטופי שניתן להשאיר בתחום הרטוריקה הפוליטית. הוא הכרח אסטרטגי, דמוגרפי וביטחוני שאין חלופה לו. יש לקבוע יעד ברור, מדיד ומחייב שיכפה על מקבלי ההחלטות לשנות את סדרי העדיפויות, לייצר היצע אמיתי של קרקעות ודיור במקום לנהל את המחסור, ולהבין שהגליל הוא לא פריפריה שאפשר להזניח אלא עורק חיוני של המדינה.

כדי להביא מיליון יהודים לגליל צריך רכבות מהירות שמגיעות בפחות משעה לערי המרכז, צריך חיזוק משמעותי של בתי החולים זיו ופוריה, צריך הקמת מוסדות חינוך ואקדמיה איכותיים שיהפכו את הגליל למרכז ידע ומחקר. צריך לפתח אזורי תעסוקה, פארקי הייטק, מרכזי חדשנות, אזורי תעשייה מתקדמים - כל מה שנדרש כדי שהאזור הזה לא יהיה רק מקום שבאים לישון בו. צריך גם לחזק את אוכלוסיית המילואים דרך הצעת קרקעות ויחידות דיור במחיר מוזל, ובכך לעודד הגירה מסיבית לאזור.

מעל הכל, צריך להפוך את הגליל לסיפור הצלחה ישראלי של ניצחון בהתיישבות, מול האויב מצפון שהצליח לפנות כ-60 אלף ישראלים מביתם לתקופה ממושכת - אבל בעיקר מול היחלשות האתוס הציוני במערכות המדינה. על מדינת ישראל לתעדף את הגליל בתור אזור יעד אסטרטגי לאומי.

מונחת לפנינו כעת הזדמנות היסטורית שאסור לפספס. פוטנציאל העלייה בשנים הקרובים מצרפת, ארצות הברית, ארגנטינה ומדינות נוספות הוא משמעותי. במקום לרכז את העלייה הזו שוב במרכז הארץ, על הממשלה להפנות את העולים לגליל באמצעות תכנון יזום: ערים חדשות, הרחבת יישובים קיימים, שכונות מתוכננות היטב עם כל התשתיות הנדרשות.

זוהי קריאה ברורה וחדה לממשלה: קבעו יעד לאומי מחייב של מיליון יהודים נוספים בגליל בעשור הקרוב. אם לא תשכילו לעשות זאת, נמשיך לאבד שם שטחים מבלי שנורתה בהם אפילו ירייה אחת.

*תא"ל במיל' אמיר אביבי הוא יו"ר תנועת הביטחוניסטים, לשעבר מפקד אוגדת עזה