שירי טויטו מבית גמליאל העלתה לפייסבוק תמונה של בחור אוכל פלאפל. זה הבן שלה, אייל. מפקד מחלקה בגדוד 202 בצנחנים, שנהרג בקרב מול מחבלים בגיל 22, ב־22 בינואר. התמונה צולמה בדיוק ארבע שנים קודם, כשאייל עשה שנת שירות בבולטימור. במסגרת "מבצע דוגו", הוא סיפר לחניכים שלו שם על דוגו (דוד) לייטנר - הנער ששרד את השואה בזכות הומור ותושייה, והחזיק מעמד בצעדת המוות שיצאה לדרך ב־18 בינואר 1945 בקור של מינוס 18 מעלות. בצעדה ההיא, סיפר אייל לחניכיו, התחיל דוגו להזות את אמו ונזכר בסיפוריה: בארץ ישראל גדלות לחמניות קטנות (בילקלעך, ביידיש) על העצים. הושט היד - וקטוף.
אייל סיפר לחניכיו שדוגו לא נשבר והאמין שיום אחד הכל יתהפך לטובה. כעבור שנים, אחרי שעלה לארץ והשתחרר מהצבא, הגיע לירושלים וראה פלאפלים קטנים בדוכן בשוק מחנה יהודה. הוא חשב שזה הייצוג הישראלי לבילקלעך שאמא שלו הבטיחה פעם, ומאז ציין את 18 בינואר - היום שבו החלו צעדות המוות - באכילת פלאפל. במשך השנים הצטרפו המונים בארץ ובעולם למנהג הזה, לזכור את צעדות המוות ואת מי שלא שרדו - באכילת פלאפל. סרן אייל טויטו סחף למנהג את חניכיו בתנועת הנוער, ואחר כך את חניכיו הרבים בארה"ב. וגם תיעד.
לגזור את הפאות
מי שמכיר את הסיפור של דוגו וגם קרא את הספר, יודע שבמונחים של היום דוגו גדל בבית חרדי. פאות, כיפה, לימודים בחיידר. אמא שלו היתה מגלחת את שיער ראשה מתחת למטפחת השחורה שלה. דוגו שנא ללכת לחיידר - כי מי אוהב בית ספר? - אבל בעיקר כי הגויים היו רואים לאן אתה הולך, קולטים שאתה יהודי ומעיפים לך מכות. מאותה סיבה הוא גם שנא את הפאות שלו: ברור לאן אתה שייך. רגע לפני שלקחו אותם לגטו ביקש דוגו מאמו: תגזרי לי כבר את הפאות, עכשיו את מבינה שזה מזיק לי בין הגויים שרומסים אותי.
דוגו היה מספר איך אמו נטלה מספריים ובלב שבור גזזה את הפאות של בנה, כשמעיניה זולגות דמעות, והדמעות שלו - רטרואקטיבית - מתערבבות בשלה.
לימים, כשהוא איש מבוגר בארץ ישראל, כל פעם שדוגו ראה ילדים עם פאות הלב שלו התרחב, והוא היה ניגש אליהם ואומר: "פעם נראיתי כמוכם בדיוק". לנו הוא היה מזכיר: הגרמנים העמידו את כולם בתור, גם מי שלמד בחיידר וגם מי שהלך לבית ספר ציבורי.
את יודעת אמא
למחרת הסטטוס עם התמונה של סרן אייל טויטו הי"ד אוכל פלאפל בבולטימור, שירי אמו העלתה תמונה של תליון עם דמותו. זה היה בבוקר שבו התרחש האסון במעון בירושלים. "יצאתי לריטריט מיוחד למאתיים מורים שהם הורים שכולים מהמלחמה הזאת" היא מספרת, "ושמתי לב שלכל האימהות יש תליון עם תמונה של הבן. ולי אין. חברה סיפרה על שתי נשים חרדיות שהכנת התליונים היא פרויקט חיים שלהן, משלב היוזמה ועד הביצוע, מימון, הכל. ונתנה לי מספר של חני כץ". שירי סימסה לחני, שהכירה את השם של אייל ושלחה לשירי תמונה של תליון לדוגמה. שירי נדהמה - התליון לדוגמה הכיל את דיוקנו של איליי לוי - המ"פ של אייל שנהרג איתו בקרב. "חני ממש נשרטה מזה שאין לי תליון, כי היא ידעה שנשלח אלי - אך כנראה אבד בדרך. תוך כמה ימים חני הכינה ושלחה לי שרשרת חדשה. רציתי לשלם לה, אבל היא אמרה: לא, אתם כבר שילמתם מחיר יקר".
בועות
קצת לפני שיצא אייל הי"ד לשליחות בבולטימור, יזם פרויקט מעורבות חברתית וכתב: "אנו חיים בעצם בסוג של בועה, הרבה פעמים אנחנו שוכחים מה קורה בחוץ".
הרבה בועות עפו מאז בשמיים של ארץ הקודש, חלק מהן בחרו להתמזג. חני כץ יצאה מהבועה שלה ב־8 באוקטובר 23' כשחשבה איך היא, מתוך הבועה המגזרית שלה, יכולה להביע הזדהות, ויצקה את הכאב שלה לתליוני האימהות השכולות. מאות אימהות שכולות עלו אליה השבוע, אחרי שהתינוק הקטן שלה נפטר באסון במעון ברוממה. ביניהן גם שירי טויטו, אמא של אייל, שגם לקחה הפסקה מהפייסבוק כי התקשתה לראות את ההשמצות נגד החרדים על רקע האסון במעון.
"אני הפסדתי במלחמה, הילד שלי נהרג אבל זו גם זכות מטורפת. תחשבי מה דוגו היה אומר שיש לנו מדינה ויש לנו צבא וגיבורים - איפה היינו ב־7 באוקטובר ואיפה אנחנו היום?
"אני בעד שיתגייסו, אבל למה להשחיר את כל הציבור? שום פתרון שייעשה מתוך שנאה ומרירות לא יצליח. רק ב־8 באוקטובר 2023 אמרנו ששנאה היא הדלק לאויב ואנחנו צריכים להיות באהבה, תראי כמה קצר הזיכרון שלנו".
מה לזכור
ביום שלישי הקרוב, 27 בינואר, יחול יום השואה הבינלאומי. תזכרו את דוגו ואת ניצולי השואה, תזכרו את אייל ואת הלוחמים שעושים הכל כדי שלא תהיה עוד שואה. ותזכרו שהנאצים של אז לא בדקו איזה סוג של יהודייה את. גם לנאצים של היום זה לא באמת משנה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו