שיקום הצפון הפך לאחת המטרות המרכזיות של מדינת ישראל. כולם מדברים על חזרה הביתה, על חיזוק קהילות, על תקווה ועל צמיחה. אבל אני רוצה לשאול שאלה פשוטה וישירה: מי יחזיק את החיים עצמם ביום שאחרי? חברים, התשובה מתחילה בעובדי ההוראה.
תיעוד מהפגיעות במטולה (ארכיון) // דוד אזולאי
אפשר לדבר שעות על כבישים, על בנייה ועל תשתיות, אבל קהילה לא חוזרת הביתה רק כי יש לה בית. קהילה חוזרת כשהיא מרגישה שיש לה עוגן, יציבות ואופק. והעוגן הזה מתחיל בעובד ההוראה. לכן אני אומרת בצורה הברורה ביותר - גורל שיקום הצפון מוכרע קודם כל בכיתה ובגן.
האמת הזאת התחדדה לכולנו בעוצמה חסרת תקדים במהלך חודשי המלחמה והפינוי. בזמן שאזורים שלמים בצפון ובדרום התרוקנו מתושבים, משפחות חיו בחוסר ודאות ונעו ממקום למקום, היו אלה עובדי ההוראה שהחזיקו את השגרה בתוך המציאות הכאוטית. ראיתי את זה מקרוב. עובדי הוראה שגם הבית שלהם התערער, ולא ידעו מה יוליד המחר, בכל זאת לקחו אחריות והובילו.
כיתות לימוד קמו במרחבים מאולתרים באילת, בערבה, בטבריה ובכל מקום שבו נמצא פתרון זמני. תלמידים נקלטו בתוך מערכות חינוך עירוניות קיימות, בכיתות חדשות ולא מוכרות, עם צוותים שלא הכירו אותם קודם. זה לא היה קל. זה דרש רגישות, נחישות, והרבה מאוד לב.
והגננות, אני אומרת פה משהו שראוי להיאמר בקול רם, הן עשו עבודה חינוכית יוצאת דופן שאין לה אח ורע. הן הקימו גנים מאולתרים במרחבים חדשים, ללא תשתיות מסודרות, בלובי של בתי המלון, בין בריכת השחייה לחדר האוכל, במתנ"ס ובמבנים זמניים. הן ידעו לחבק, להרגיע, לתת לילד מקום, ועדיין לשמור על סדר יום. במהלך המלחמה עובדי ההוראה עשו היסטוריה.
ולצד העשייה הזו, הסתדרות המורים נתנה גב ממשי בשטח. חילקנו מחשבים ניידים לעובדי הוראה מהצפון ומהדרום שפונו מביתם, פתחנו מוקד תמיכה וסיוע מאויש במומחים, יזמנו פעילויות תרבות והפגה, ציידנו את בתי הספר העורפיים־החלופיים וחילקנו משחקים לילדי המפונים. יחד עם משרד התרבות והספורט חילקנו גם ציוד ספורט ופנאי לבתי הספר, כדי לקיים פעילויות שיחזקו את הילדים.
כעת בתי הספר בצפון חזרו לפעול, אבל לא עם כל התלמידים. רבים נותרו עם משפחותיהם באזורי המרכז או באזורים אחרים. אלה ששבו ליישובים לא חזרו עדיין לשגרה רגילה. הם מתמודדים עם מציאות טעונה וכואבת. הכיתה הפכה לזירה של מתחים, אלימות והתפרצויות, לצד ילדים שסובלים מחרדות עמוקות. ובואו נדבר גם על הפערים הלימודיים שהעמיקו - אין מה לייפות. בתוך המציאות הזו המורה נדרש גם ללמד וגם להשיב אמון, לייצר מסוגלות ותקווה. הקושי גדול במיוחד אצל תלמידים משולבים ותלמידים עם צרכים מיוחדים, שעבורם כל שינוי הוא טלטלה.
בלי כלים מספקים ובלי מערך חוסן אמיתי אי אפשר לצפות מעובדי ההוראה להדביק מרוץ בלתי אפשרי. במקומות רבים חסרים כיתות ומרחבי למידה, חסרים מורים מקצועיים, והעומס על עובדי ההוראה הקיימים גדל. גם תקציבי התנופה אינם מותאמים לעומק המשבר, משום שבתי הספר בצפון קטנים, ובהתאם לכך ניתנים גם התקציבים.
כשליש מתושבי הצפון לא שבו לבתים שלהם, רבים לא חזרו, בשל שירותי חינוך מושקעים יותר שאליהם נחשפו במרכז הארץ. בלי עובדי הוראה חזקים לא תהיה מערכת חינוך חזקה, וגם לא תהיה חזרה אמיתית. מי שצריך להיות במרכז, בראש סדר העדיפויות, ביום שאחרי, זה עובד ההוראה.
הכותבת היא מזכ"לית הסתדרות המורים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו