גם אני מיהרתי לשפוט. לא בכיכר, לא באולפנים לא בטוקבקים - בתוך תוכי. השתתפתי, לפחות כמקשיב, בטירוף הכללי שהתפרץ בעקבות מותם של התינוקות במעון. צקצקתי בלשון על "ההורים הלא אחראיים". חרצתי דעה על "מעון בלי מינימום תנאים". הרהרתי ב"ייעוץ המשפטי", קראתי על "תרבות הזלזול" ומיהרתי, כמו רבים, לבחור אשמים ולנקוט עמדה.
זו תגובה אנושית מוכרת: כשאסון מכה, אנו מבקשים תחילה להרחיק אותו מאיתנו. אם נמצא אשמה ברורה - במגזר אחר, בשבט אחר, ב"הם" - נוכל לומר לעצמנו: זה לא אנחנו. זה לא יקרה לנו. כך נולד מחול השדים. מחול של האשמות, כותרות, הפניית אצבע אל האחר.
ואז זה קרה. אשתי סיפרה לי שאמו של אחד התינוקות שנפטרו - חני כץ, ממיזם "תכשיק" - באה אלינו לשבעה. היא הביאה שרשרת לב, שבתוכה הוטבעה דמותו של יהונתן, בני. כך היא עושה לכל משפחה שכולה.
ברגע אחד חדל האסון מלהיות "אירוע קשה". היו לו שם ופנים. עמדה מולי אמא - במלוא כאבה, במלוא צערה, במלוא אובדנה. ואני, אב שכול, הבנתי באיחור את מה שהיה צריך להיות ברור מההתחלה: בשעה כזו יש רק זווית אחת ראויה - שותפות בצער. כאב בנשמה.
חקירה, בדיקה והסקת מסקנות - כן, אבל על ידי הגופים המקצועיים בלבד. לא על ידי ההמון, ולא כשהמתים עוד מוטלים לפנינו, לא בעוד נמצאים לפני הקבורה.
צקצקתי בלשון על "ההורים הלא אחראיים". חרצתי דעה על "מעון בלי מינימום תנאים". הרהרתי ב"ייעוץ המשפטי" ומיהרתי לבחור אשמים
והתחרטתי. על שהצטרפתי, אפילו במחשבה, לאותו מחול האשמות נורא. כמעט שקרעתי קריעה.
בסוף, כשמסירים את שכבות הפחד והכעס, מתגלה אמת פשוטה: כולנו רקמה אנושית אחת. עם ישראל. על כל מגזריו, אמונותיו ואורחות חייו. בסוף - אנחנו אחד.