הבת שתרמה כליה לאמה: "זאת ממש לידה הפוכה"

יומיים לפני שקרן דראי תרמה כליה לאמה, נעמי רחמני, והצילה את חייה, הלכו שתיהן לבית העלמין במבועים, שם קבורה השוטרת רס"ם שרון רחמני ז"ל, בתה של נעמי ואחותה של קרן, שנרצחה ב־7 באוקטובר.

"זה הציף אותנו", מספרת קרן. "התרגשנו מאוד. מהרגע שהיה ברור שאמא זקוקה להשתלת כליה הודעתי מייד שאני תורמת לה. לא חשבתי פעמיים".

הוצאת הכליה מגופה של קרן וההשתלה בגופה של נעמי אירעו ביום רביעי שעבר. רגע לפני שנכנסו לחדרי הניתוחים אחזו שתיהן ידיים והביטו זו בזו. גורלן נקשר עכשיו גם באופן פיזי, ממש בגוף.

"זה עבר בהצלחה גדולה", אומרת קרן. "אני אמנם עדיין כאובה, אבל אמא שלי מתאוששת יפה. אנחנו חלשות אבל מאוד מרוצות. לא הסכמתי לאבד גם אמא. ידעתי שאני חייבת להציל אותה. מבחינתי זאת ממש לידה הפוכה. היא נתנה לי חיים, ועכשיו אני נותנת לה בחזרה. זו זכות ענקית עבורי".

ונעמי, האם, נרגשת: "אחרי שאיבדתי את שרון, הבת המדהימה שלנו, אמרתי לקרן שאני לא רוצה לאבד, חלילה, גם אותה. היה לי קשה שהיא תתרום לי כליה, אבל קרן היתה נחושה - ותודה לאל שזה מאחורינו".

התעקשה להישאר בתופת

הן איבדו, כאמור, את היקרה להן מכל. שרון רחמני, בת 34 במותה, היתה בת הזקונים של נעמי ויהודה אחרי שני אחיה, אופיר (44) וקרן (41). את שירותה הצבאי עשתה בשירות בתי הסוהר, אחר כך עבדה בגוף ביטחוני במעבר תרקומיא (מעבר לכיש), למדה במקביל עריכת דין, ובהמשך עבדה במשרד עורכי דין לענייני עבודה.

"היא לא התחברה לעבודה הזאת, והחליטה להתגייס למשטרת ישראל", מספרת קרן. "היא היתה חוקרת בימ"ר נגב, ומבחינתה היא הגיעה ליעד שלה".

קרן משחזרת את פגישתה עם שרון אצל אמן במושב מבועים שבנגב ב־6 באוקטובר 2023, החג השני של סוכות.

"באתי עם בעלי יניב ועם שני הילדים שלנו. אבא שלי היה בחו"ל. היה ערב שמח. שרון סיפרה לנו שהיא צריכה לחתוך מוקדם, כי היא קמה לעבוד בחמש בבוקר. הסבירה לנו שהיא 'עובדת באיזו מסיבת טבע ברעים'. זאת היתה למעשה הפעם הראשונה שהיא שיתפה אותנו במה שהיא עושה.

"אמא שלנו, שקצת דאגה, אמרה לה: 'שרון, אל תלכי לשם' - כי שרון היתה סמויה ולא על מדים. גם יניב שאל אותה למה עושים מסיבה ברעים, כשבמשך כל אותו חודש היו שם התפרעויות על הגבול".

אבל שרון, שהיתה נחושה, קמה לפנות בוקר ונסעה למשמרת בנובה, שאמורה היתה להתחיל ב־6:30. לתדריך המקדים בשטח היא התייצבה 20 דקות לפני.

"ב־6:29 התחיל הירי הרקטי לעבר ישראל מעזה, והשוטר שאותו שרון היתה אמורה להחליף אמר לה שהוא כבר יסתדר ושלא תגיע להחליף אותו, כי התקבלה הוראה להפסיק את המסיבה", מספרת קרן.

השוטר ביקש משרון לעשות פניית פרסה ולחזור הביתה, אבל היא הודיעה בנחישות שהיא "כבר כאן" ונשארת עם כוחות המשטרה לסייע בכל מה שיידרש. היא גם שלחה הודעה לבני משפחתה: "יש חדירת מחבלים, שדרות, אופקים, אל תצאו מהבתים".

קרן אומרת שהם שאלו אותה איפה היא, אבל לא נענו. המתח תפס תאוצה, וכך גם החרדה לשלומה של שרון.

"אוהבת, תתפללו עלי"

אמא נעמי לא הבינה באותו שלב מה באמת מתרחש. יהודה, האב, הבין בשהותו בחו"ל שמשהו רע מתרחש. הוא התקשר לשרון, ותוך כדי השיחה איתה שמע את קולות הירי מסביב. תוך שהוא אורז מייד מזוודה לחזור לישראל הוא הורה לה להיות בשקט, להתחבא בתא המטען של מכוניתה. 'אני בדרך לארץ ואגיע אלייך', הבטיח לה. גם קרן המשיכה בהתכתבויות עם אחותה.

"אם יקרה לי משהו, אוהבת וסליחה, תתפללו, מתחננת", כתבה שרון מתוך התופת.

ב־9:05 אבד הקשר עם שרון. שישה ימים חיה משפחתה במתח מטורף, בלי לדעת מה עלה בגורלה. אחרי שאקדחה האישי והטלפון הנייד שלה נמצאו בשטח הבינו כולם שיש שתי אפשרויות קשות: או ששרון נחטפה לעזה - או שנרצחה. לדאבון הלב גופתה נמצאה בהמשך וזוהתה.

נעמי מספרת ששרון שאפה לאורך כל חייה לטוב ביותר - ותמיד השיגה את מה שרצתה. "היתה לה יכולת נתינה נדירה. היא עזרה לנזקקים, תרמה הרבה. היו לה ערכים ומוסר עבודה, היתה בת ואחות וחברה לתפארת, גיבורה גדולה. הלב שלי נשבר אחרי לכתה. יש לי ילדים ונכדים ובני משפחה שנותנים לי את התקווה להמשיך בחיים, אבל מדי פעם אני שוקעת. מאוד לא קל לי. אני מתכנסת בעצמי עם מחשבות ועצב גדול".

"השתלה מרגשת במיוחד"

כבר 20 שנה מתמודדת נעמי עם מחלת הכליות שלה. לאורך השנים הקפידה על איזון תזונתי וגופני, ומצבה היה מבוקר ויציב. אבל הטרגדיה שפקדה את המשפחה החמירה את מצבה.

"אחרי ששרון נרצחה אמא הפסיקה לאכול ולעשות ספורט, הורידה את הראש למטה", מודה קרן בכאב. "היא לא בחרה בחיים בשום אופן".

מצב הכליות של נעמי הידרדר. "אחרי ששרון נרצחה חזרתי לעבוד בגן הילדים בקיבוץ בית קמה", היא מספרת. "בחצי השנה האחרונה נאלצתי להפסיק, כשנודע שאני צריכה לעבור דיאליזה".

קרן, שידעה שטיפולי הדיאליזה יקשו מאוד על אמה, החליטה שלא לוותר. היא פעלה נמרצות וביררה אם היא, כבתה, מתאימה לתרום לה כליה. למרבה השמחה היא אכן נמצאה מתאימה, באמצעות ארגון "מתנת חיים".

התרומה וההשתלה התממשו חודשיים אחרי טיפול הדיאליזה הראשון שעברה נעמי. קרן נכנסה לניתוח להוצאת כליה בבילינסון, ומייד אחריו הושתלה הכליה הבריאה בגופה של נעמי. עכשיו שתיהן מתאוששות, נרגעות ומחלימות ביחד.

פרופ' רותי רחמימוב, מנהלת היחידה להשתלת כליה במערך לנפרולוגיה בבילינסון מקבוצת כללית, נרגשת: "ליוויתי את קרן מקרוב, כרופאה שלה וגם כאדם. ראיתי את אהבתה העצומה לאמא שלה ואת הרצון להעניק לה חיים ארוכים ובריאות טובה יותר - אחרי כל הסבל שהמשפחה עברה. זאת אחת ההשתלות המרגשות ביותר שחוויתי".

ד"ר אביתר נשר, מנהל מחלקת ההשתלות בבילינסון: "הובלתי השתלות רבות מצילות חיים, אבל יש רגעים שנוגעים בלב בצורה אחרת. ההשתלה הזו עבורנו היתה הרבה מעבר לפרוצדורה רפואית. זאת שליחות של משפחה למען משפחה, בחירה בחיים דווקא מתוך שכול ואובדן עמוק".

ולמרות כאבי הניתוחים קרן ונעמי אופטימיות, מחזקות זו את זו. "לשתינו היה ברור כל הזמן ששרון תשמור עלינו מלמעלה", אומרת קרן. "היא כל הזמן איתנו, בכל רגע. כואב לי, אבל אני מאושרת שעשיתי את זה למען אמא".

גם נעמי נרגשת עד דמעות: "קרן שלי העניקה לי חיים. אנחנו שוכבות מיטה לצד מיטה. אמא ובת, בת ואמא. ואני אומרת לה 'תודה, בזכותך אני חיה'".