יש לי מסר אחד לממשלה - לא נלך לשום מקום

ביום שבו הבת שלי שני נרצחה במסיבת הנובה, משהו בי מת אבל משהו אחר התחיל לחיות. הצורך לדעת. הצורך להבין. הצורך שלא יגידו לי יום אחד שזה היה "מחדל מצער" ושנמשיך הלאה.

שני היתה בת 27. טוב הלב שלה לא היה תכונה, הוא היה דרך חיים. היא אהבה בעלי חיים ובחרה בצמחונות לא כי זה טרנד, אלא כי כך האמינה שצריך לחיות. היא היתה אמנית בנפשה. תפרה בגדי ערב ותחפושות, ניגנה בפסנתר, למדה הפקה מוזיקלית, שרה בלי פחד. החלום שלה היה להיות זמרת. היא חיה מתוך יצירה, מתוך רגישות, מתוך אהבה. והמדינה שבה חיה לא הצליחה להגן עליה.

מאז 7 באוקטובר אני חיה עם שאלה אחת שלא מרפה: איך זה קרה? לא רק מה קרה באותו בוקר, אלא מה קרה לפני. מי ידע. מי התריע. מי התעלם. מי קיבל החלטות ומי עכשיו מנסה להסתיר.

אתמול הגעתי לכנסת יחד עם יותר ממאה משפחות שכולות, משפחות חטופים, שורדי שבי ותושבי העוטף. לא באנו לדרוש נקמה. באנו לדרוש אמת.

באותה שעה ממש נפתח בוועדת החוקה, חוק ומשפט, הדיון הראשון על החוק שמבקשת הממשלה לקדם. חוק שמכנה את עצמו "ועדת חקירה", אבל בפועל הוא ועדת טיוח. ועדה פוליטית, עם מנדט מוגבל, שנועדה בעיקר להרחיק את האמת מהמקומות שבהם היא כואבת באמת.

עמדתי שם והרגשתי בושה. לא על עצמי. על מדינה שמאבדת את ילדיה ואז מאבדת גם את האומץ להסתכל במראה. ואז קיבלנו החלטה. לא לשתף פעולה עם הצגה. לא לתת לגיטימציה לפייק של אחריות.

מועצת אוקטובר, יחד עם כל סיעות האופוזיציה וארגונים אזרחיים נוספים, החרימה את הדיונים. ובמקום זה הלכנו והקמנו בכנסת דבר אחר.

אתמול ייסדנו את הוועדה לקידום ועדת חקירה ממלכתית כחוק. קיימנו דיון של שעתיים עם אנשי מקצוע, משפטנים, מומחים לביטחון ולממשל. דיברנו על עקרונות, על סמכויות, על עצמאות. על אמת.

שני שלי לא תחזור, אבל אם המדינה שלי תבחר באמת, אולי האסון הבא יימנע. אמת היא לא איום. היא חובה. ולא נוותר עליה. ומי שחושב שנשתוק, טועה.

מי שמאמין שאפשר לעייף אותנו, למרוח זמן, להקים עוד ועדה ועוד מסך עשן, לא מבין מול מי הוא עומד. אנחנו לא קבוצה של מפגינים לרגע. אנחנו הורים שקברו ילדים. משפחות שהחיים שלהן נעצרו. אנשים שאין להם יותר מה להפסיד.

הניסיון לברוח מחקירה אמיתית הוא לא רק פחד מאחריות, הוא זלזול עמוק באזרחים. יריקה בפרצוף של מי שאיבדו את היקר להם מכל. מדינה שלא חוקרת את הכישלון הגדול בתולדותיה, בוחרת להיכשל שוב. ולממשלה יש לי מסר אחד - אנחנו לא נלך לשום מקום. נגיע לכל במה, לכל מסדרון, לכל דיון. האמת תצא לאור, גם אם תצטרכו להתמודד איתה בכפייה.