אבא אבן ואמא אבן: פרידה מהארכיאולוג שהנגיש את ארץ ישראל

כמה מפתה בימים אלה לפתוח טקסט על הארכיאולוג פרופ' גבי ברקאי, שממנו נפרדנו השבוע, בסיפור החפירות שערך לפני כ־55 שנה בארמון אחשוורוש שבאיראן (בעיר שוש). אלא שברקאי, מאחרוני דור הנפילים של הארכיאולוגיה הישראלית, ראוי להרבה יותר מזה. בעיקר, כי דמותו המיוחדת מאירה על כמה וכמה עניינים בתודעתנו, שטעונים תיקון ושינוי.

ברקאי לא היה פוליטיקאי או זמר, או "סלב" מהז'אנר הרווח, ובכל זאת היה ליקירם של עשרות אלפים, כי סירב להסתגר במגדל השן האקדמי שבו עשה נפלאות. הוא הבין שצריך להנגיש את הידע העצום שלו ואת המחויבות לארץ ולירושלים לציבורים רחבים בהרבה, וכשצריך - אף ידע לשחות נגד הזרם. כך הפך ברקאי, ארכיאולוג וחוקר בחסד, גם למורה ומנטור ומחנך לרבבות מבוגרים וילדים.

זה לא מקרי, כנראה, שאל תגלית חייו - שתי לוחיות כסף קטנות, שבתוכן מגולגל נוסח ברכת כהנים, כתב היד הקדום ביותר של פסוק מקרא בעולם ושריד מימי בית ראשון - ברקאי הגיע מלווה בחבורת ילדים, במסגרת חוג נוער לארכיאולוגיה.

גם את פרויקט חייו, סינון העפר שהוואקף פיזר כמוץ ברוח, והשליך מהר הבית - "החור השחור של הארכיאולוגיה בארץ ובעולם", כפי שברקאי כינה את ההר - הוא הנגיש (יחד עם תלמידו הארכיאולוג צחי דבירה) למאות האלפים שסיננו את עפר ההר בעמק צורים שבירושלים. המפעל הזה העניק אפשרות "לגעת במקדש", בשרידיו, פשוטו כמשמעו, בידיים. גם כתב העת "אריאל" לידיעת ארץ ישראל, שברקאי וחברו אלי שילר ערכו שנים רבות, הפך לפריט חובה פופולרי בספריותיהם של רבים, מכיוון שברקאי ושילר דאגו להנגיש אותו לציבור.

והיה כמובן גם התנ"ך: חשיפת ברכת הכהנים, לצד הממצאים מסינון עפר הר הבית, סתמה את הפה לכמה וכמה מכחישי תנ"ך שהסתובבו בינינו, ביניהם אנשי אקדמיה ידועי שם, שצעקו תחת כל עץ רענן שהתנ"ך מופרך. אחת התגליות מעפר ההר חשפה חותם ועליו שמו של אצליהו בן אִמֵּר, ממשמרות הכהנים שספר דברי הימים מתעד. בחפירות בלכיש, ברקאי מיפה חמש שכבות ארכיאולוגיות, מתקופת ירמיהו ועד תקופת שלמה המלך, ומצא להן מקבילות כתובות. "התפקיד של התנ"ך", הסביר פעם לכל מי שהפך את היוצרות, "הוא להוכיח את הארכיאולוגיה, בעוד התפקיד של הארכיאולוגיה אינו להוכיח את התנ"ך".

בין נינוה להר הבית

היה לו חשבון פתוח עם האסלאם הקיצוני ועם קיצוני החרדים, שמתכתב עם סיטואציות לא מעטות בחיינו. כשחפר מערות קבורה, והחרדים איימו עליו וניסו לשבש את עבודתו, ברקאי סיפר להם על הרב יעקב משה טולדאנו, לימים רבה הראשי של ת"א ושר הדתות, שהשתתף בחפירות בחמי טבריה, שבהן נחשפו גם ארונות קבורה. אחר כך שלף מצקלונו את הסיפור על ר' שמעון בר יוחאי שטיהר את טבריה ואיפשר להעביר ממנה עצמות אדם. הוא אף הסביר לחרדים, שחשיפת קברי המתים באתר המורשת הבינלאומי בית שערים, שם טמונים כותבי המשנה, אינה מבזה את המתים, כטענתם, אלא להפך - מעניקה להם כבוד.

לשווא ייחל שההנהגה החרדית בדורנו תיתלה בתקדימים ההיסטוריים שיצרו קודמיה, בימי קום המדינה, ולא רק בענייני ארכיאולוגיה אלא גם בסוגיית הגיוס: גדולי הרבנים החרדים הרי אפשרו ב־1948 לצעירים החרדים להתגייס ולהילחם במלחמת העצמאות.

ברקאי, חתן פרס ירושלים לארכיאולוגיה ויקיר ירושלים שאת צפונותיה חשף, צפה מזועזע בפיצוץ פסלי בודהה על ידי הטליבאן באפגניסטן, ובמטורפי דאעש הורסים את נינווה, בירת האימפריה האשורית, והבין מה שרבים החמיצו: "אנו עדים לתמונה כוללת של אסלאם ברברי שהורס כל דבר שאינו מוסלמי". באותו אופן פירש גם את "הפשעים הקשים שביצעו הוואקף והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בעתיקות הר הבית". ברקאי האמין שיש קשר אידיאולוגי בין הדברים, וכי "מדובר בגישה באסלאם שמרשה לעצמה לא לייחס ערך לחיי אדם ולא לייחס ערך להיסטוריה".

בינו לבין רשות העתיקות לא שררה אהבה גדולה. ברקאי הלך נגד הזרם והממסד, כששבר את קשר השתיקה והקים יחד עם ד"ר אילת מזר ואחרים את הוועד להגנת עתיקות הר הבית. "אנו חושפים למעשה את קוצר ידה של הרשות בהגנה על עתיקות הר הבית", הסביר באכזבה, "האתר הכי קדוש לעם היהודי, שהפך חרפה למדינת ישראל ולארכיאולוגיה..." הוא מיעט לשתף פעולה עם הרשות, והעדיף, כדבריו, "לעבוד במסגרת אוניברסיטאות שיש בהן חופש דעה ומחשבה".

להיכנס מבעד לדלת

כשניסה לפרוץ גם את החרם הבלתי פורמלי של חלק מהארכיאולוגים על חפירות ביהודה ושומרון, תיאר את המציאות שם כחדר סגור בבית שאתה מונע עצמך מלהיכנס אליו: "מבחינה היסטורית, זו הדלת לחדר שבו התגבשה הלאומיות הישראלית של תקופת המלוכה. שם נוצרה התודעה הישראלית, במקומות כשילה, שבה שכן המשכן, חברון שבה הומלך דוד, ושומרון, בירת ממלכת ישראל".

הביוגרפיה האישית שלו היא תמונת ראי להיסטוריה של קום המדינה: יליד גטו בודפשט, שהוברח משם כתינוק בעריסה, יחד עם ספר תורה שהיה שייך לסבא של אמו. תלמיד הגימנסיה העברית בירושלים, ואח"כ סטודנט ומרצה באוניברסיטאות ירושלים ות"א, שהוביל רבבות בשבילי הארץ והדביק אותם בידענותו המפליגה ובאהבתו לנופים, למורשת ולאבנים.

כשחלק מעמיתיו התרחקו מהיהדות, ברקאי התקרב אליה והיה לאדם מאמין. בניגוד לרבים, ידע לדקדק ולהבדיל בין הר הבית לבין הכותל המערבי, ש"מקבל את קדושתו ממה שנמצא מאחוריו. הסתפקנו בכותל במשך שנים בשל הסכמה לא קדושה בין אנשי שמאל לבין רבנות שמפחדת מעצמה, ואסרה עלינו להיכנס לשם. קדמונינו הרי עלו להר הבית אחרי חורבן המקדש, אם זה הרמב"ם, או רבי עקיבא שקפץ עליו שועל שם".

אלתרמן כתב פעם על המסביר הלאומי של תקופתו, שגריר ישראל באו"ם אבא אבן, ש"אֶת הַקְּרָב הַיְּהוּדִי, שֶׁנִּטַּשׁ לֹא לַהֶבֶל, / אַבָּא אֶבֶן מַסְבִּיר לָאֻמּוֹת בִּמְסִבָּן./ אֲבָל טוֹב שֶׁמֵּעֹמֶק־יָמִים אִמָּא־אֶבֶן / מְדַבֶּרֶת גַּם הִיא בְּאוֹתוֹ הָעִנְיָן". בברקאי היה מזה ומזה. הוא היה גם "אבא אבן" וגם דוברה־מדובבה של "אמא אדמה", "אמא־אבן", בעבור כולנו.